"וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה" (כ"ד, ס"ז)
כיום טוענים שילדים אינם 'מסוגלים' לשבת על יד שולחן שבת… הפתרון הפשוט הוא- לעשות להם את שולחן השבת נעים. לשיר זמירות שבת. לומר דברי תורה שהם יבינו, ברמה שלהם. זכורני לפני עשרות שנים, סיפרו על ת"ח אחד שלמד בישיבה שכאשר התחתן, כל שבת הכין כעין 'פעילות נוער' לשולחן השבת עם ילדיו. הדבר משפיע מאוד על הילדים.
ולאידך גיסא, לעתים יכולה להיות השפעה נגדית כדוגמת מעשה שהיה בבית של אברך בן תורה. מספר ימים לפני חג הפסח, האב נכנס לביתו עם חבילות המצות בידיו, הוא חזר כעת ישר מהחבורה, כולו רגשי קודש שזכה לאפות מצות כדת. אך נכנס האב לביתו, אחד מילדיו הקטנים פורץ בבכי תמרורים, מאין הפוגות.
לאחר בדיקה שנעשתה, התברר, כי כבר כמה ימים קודם לכן, הסתובבו בני הבית באווירת מתח ולחץ: מה יהיה? עוד מעט אבא בא עם המצות, ואין בבית מקום נקי לפסח להניח את המצות. הילד מרוב בהלה הבין, כי המצות הן משהו 'מפחיד'. משום כך כשראה את האב נכנס עם המצות, נתקף בחרדה עצומה…
לעומת זאת, אני מכיר ראש ישיבה חשוב שבביתו בימי ההכנה לפסח, על כל חדר שמסיימים לנקות 'רוקד' הוא עם ילדיו לכמה רגעים… ההכנה לפסח – אסור לה שתיהפך בבית ל'טרגדיה' חלילה, זה משפיע מאוד על הילדים,. כמו כן, בהכנות לחג הסוכות בקניית ארבעת המינים. אפשר לבוא הביתה ולהחדיר את שמחת המצווה, ואפשר להיפך, זה לא דורש הרבה".
"כשהילד יראה שהאב חרד מברכה לבטלה יותר מאיבוד חפץ ששווה סכום רב, זה יכנס בנפש הילד. אני שמעתי לפני שנים בלומדי בישיבת פוניבז' לצעירים, שיחה מרשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל על חומרת הוצאת שם שמים לבטלה. עד היום הדברים נשארים חרוטים בקרבי, על אף שמאז למדתי את ההלכה בשולחן ערוך, כי כשאתה שומע זאת מלב של יראת שמים, זה משפיע.
ודברים אלו הם דברים שכיחים בחיי היום יום. אב שמצפה שהילד לא ידבר בביהכנ"ס וישמור על מוראו – צריך הוא עצמו לדעת להתנהג בבית הכנסת כראוי. הילד לומד מכל מעשה של האב לטוב או להיפך, גם אם בשעת מעשה זה לא נראה.
אתן לכם דוגמא: אב שהוא מרביץ תורה גדול, ומחנך את ילדיו לאהבת תורה ושקידתה, יכול במחי יד להרוס את כל חינוכם. הכיצד? האב הוא ראש ישיבה או ראש כולל שכעת חזר ממסע בחו"ל לטובת הישיבה. בשולחן שבת הוא מספר לילדים שציפו לבואו על הבית המפואר של הגביר. הילד רואה איך עיניו של האב נוצצות. גם אם האב ישיר עם הילדים אחר כך: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' – המסר שנקלט לילד הוא, שעיני האב בורקות מהבית של הגביר… הבעיה הזו מחריפה יותר, כאשר לאחר כמה שבתות מספר האב בסעודה על תלמיד חכם חשוב ועל התנהגותו המופתית בבין אדם לחברו. אך הפעם התיאור לא ארוך כל כך ולא מסופר כל כך בהתלהבות. הילד קולט מה שהאב אפילו לא חשב לומר…מותר לאב לספר חוויות מבית הגביר בחו"ל, אך שידבר על לימוד תורה שיגבר בזכות תרומתו של הגביר בהתלהבות רבה יותר.
חשוב מאוד להדגיש את ענין השמחה. "על ההורים לדאוג שהבית יתנהל יותר בשמחה. כאשר הורה מצליח להשפיע בבית שמחה – הבית יתפקד בצורה נכונה יותר. להקרין שמחה לילד. שירגיש שההורים מאושרים. הדבר משפיע על הילד לאורך שנים ארוכות.
זוהי תופעה מאוד מעניינת, אם נעקוב אחר אדם הניצב לפני הכרעה – עליו לבחור באחת מבין שתי אפשרויות, הוא מהרהר ומתלבט. הדבר תלוי מאוד במצב רוחו בעת התלבטותו, אם יעדיף את הבחירה החיובית או השלילית. אם הוא מצוי במצב רוח של שמחה, אפילו ההחלטה החיובית מחייבת אותו לבצע דברים חדשניים, לעומת זאת, כאשר הוא שרוי בהרגשה עצובה, ישיב תשובה שלילית להצעות של יצירה ועשיה.
חבורת כלכלנים יפגשו ומצב הרוח שלהם ישפיע על המסחר בעולם כולו. אם יהיו במצב רוח טוב, יתגברו גם על קשיים. כאשר האדם בשמחה, מוחו משוחרר יותר וממילא הנתונים החיובים מרובים יותר.
הסיבה לכך היא, שבמצב רוח טוב יותר אדם זוכר את האירועים החיוביים שעברו עליו בעוצמה רבה יותר מאשר את האירועים השליליים. לעומת זאת, במצב רוח רע עולים זכרונות שליליים. הדברים שהוא זוכר בעת צורך ההחלטה, משפיעים עליו בקבלת ההחלטה".
הרשה לי לעלות קצת זכרונות משנים עברו בהקשר לחיוך לזולת. בילדותי, אבי זצ"ל היה לוקחני להתפלל בשבתות ובעיקר בחגים בישיבת חברון. לישיבה היו מגיעים להתפלל בוגרים רבים. זכורני כבר אז במבט של ילד את הארת הפנים שהייתה בין הנפגשים.
אבי הביאני גם לרבנים חשובים, התמונה שנשארה לי למשל ממרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל הייתה 'רב מחייך' למבוגרים ולילדים קטנים. מספרים שכשהיו נוקשים בדלתו כדי לבקרו, הוא היה ניגש לדלת תוך שהוא מסדר את מעילו, ואומר לעצמו 'והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות', והיה מקבל את הבא לביתו בחיוך רחב ולבבי.
זכורני בהמשך השנים, כשהגעתי לגור בבני ברק לאחר נישואיי, נזקקתי לשאול שאלות את מרן הגאון רבי שמואל וואזנר זצוק"ל. לקח לי זמן רב עד שהרשתי לעצמי להכנס אליו, משום מה יראת הכבוד גרמה לי פחד להיפגש עמו. אך כשלא היתה לי ברירה, אזרתי כוחות ונכנסתי. לא אשכח את סבר הפנים היפות והחיוך שבהם הוא קבלני".
"לאחר מכן הייתה לי זכות גדולה להיכנס פעמים רבות למרן רבנו הגאון הגדול מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל. הדבר היה מדהים לראות באיזה מאור פנים הוא מקבל את הבאים לביתו. דבר זה בלט לא רק לגבי תלמידים קרובים, אלא פעמים רבות הייתי נכנס אליו עם קציני צבא שרצו לבקרו. הוא קבלם בחביבות רבה, דיבר בפניהם תוך שהוא עמד, ופניו הקרינו מאור פנים ואהבה כלפיהם.
הייתה לי התרשמות עמוקה מראש ישיבת מיר, הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. השתתפתי בשמחה וישבתי עם בני משפחתי לסעוד. רבי נתן צבי יצא מהאולם כשהוא נעזר משני צדיו בתלמידים העוזרים לו ללכת. ולפתע הוא עצר ליד שולחננו והושיט יד עם חיוך רחב לכל אחד מהיושבים מסביב לשולחן, הדבר מדהים בגלל שקשה היה להבין איך הוא מסוגל בכלל ללכת, במחלתו ובמצבו הבריאותי. הוא לא הכיר את אף אחד מהיושבים, אבל האמרה של שמאי 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' הייתה כנראה חזקה יותר מכל חולשת גופו".
בדרך הטבע אדם מתעניין ובוחן את דעת האחרים עליו – האם הם אוהבים אותו, או אם הם חלילה מזלזלים בו. בחינת דעתם נעשית לו על פי התרשמות מהבעת פניהם בזמן שהם ניצבים מולו. פנים מחייכות מביעות הערכה ופתיחות לאישיותו. פנים חתומות וחסרות הבעה, משדרות למעשה זלזול וחוסר הערכה, שמעיקים על הזולת העומד מולו.
לכן, אדם שאינו מחייך לעבר מי שעומד מולו, מעביר לו תחושת זלזול שאסורה בתכלית האיסור; אם כן, קבלת האדם בסבר פנים יפות אינה מעשה חסד, אלא פעולת חובה ואסור לא לקבל אותו בסבר פנים יפות, וכפי שמציין המהר"ל, כדי שהזולת לא ירגיש את עצמו מזולזל.
כלומר, דברי רבי ישמעאל: 'והוי מקבל את כל האדם בשמחה' היא פעולת חסד, לעומת זאת ישנה חובה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. חובת האדם להאיר פנים לזולת נאמרת גם למי שהדבר לא פועל אצלו באופן טבעי וחייב בה גם מי שקשה לו הדבר. כך כותב הרע"ב 'שיכבוש יצרו וילחם כנגד לבו הרע, ושנינו איזהו גיבור הכובש את יצרו'. מדבריו אנחנו גם למדים שההימנעות נובעת מרוע לב של זה שאינו מאיר פנים.
כיצד מתבטאת חשיבות ה'הארת פנים' בחיי היומיום?
הרב כהן: "בחיוך. לחיוך יש השלכה מעניינת מאוד. הרבה פעמים אנשים משקיעים רבות בשיפור המראה החיצוני שלהם, והם בכלל לא מעלים בדעתם שהמכשיר המשפר ביותר הוא החיוך. לכן בשמחות הצלמים שרוצים למכור את תמונותיהם מנחים את המצולמים לחייך, כדי שייראו יפים.
יש לשים לב שגם צורת הלימוד והחינוך משפיעה לראות את היפה כחיובי. כשמורה בהסבריו בכיתה מדגים אדם חיובי וטוב-לב, הוא מאיר פנים ומחייך, ומדגים בכך פנים יפות ומאירות. לעומת זאת, בהדגמת אדם שלילי הוא מציג פנים כעוסות וקמוצות, בעלות מראה מכוער. אפילו ב'הגדה של פסח' מאוירת, ה'חכם' מצויר כאדם נאה ומאיר פנים, וה'רשע' מצויר כאדם מכוער וחמור סבר. גם בספרי ילדים המיועדים לגיל הרך, נוכל לראות את דרך ההתבטאות הזו, שבלי ספק משפיעה על ההסתכלות של הילדים עד זקנותם".
ברור שהתועלת שבחיוך היא גם בין אדם לבניו ובין איש לאשתו, כיון שאדם נקשר למי שמחייך וחש שלא בנח לשוחח עם מי שפניו זעופות. עד כדי כך שרבנו יונה מציין 'שיראה להם פנים של שמחה, כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו' ובסיום דבריו הוא כותב: 'כי המראה להם פנים של זעם, ישנאוהו ויבקשו להרע לו'. בדומה לכך, נכון שאדם, בזמן שהוא מגיע לביתו יעלה חיוך על שפתותיו וכן כשבן-הזוג מגיע הביתה, החיוך יתרום תרומה גדולה להימצאות השכינה בביתם.
חשוב להדגיש שילדים קטנים קולטים את התנהגות ההורים בהארת פנים שמאירים אחד לשני, וכן להם עצמם או לאדם זר וככה קל לילדים שגדלים במשפחה כזו להאיר פנים. כשילד מחייך ומאיר פנים הוא יתקבל בקלות בחברה, המלמד או המורה יאהבו אותם גם בלי סיבה מיוחדת. הסיבה כבר כתובה ב'ארחות צדיקים': 'כי הסברת פנים תחזק האהבה. אדם המסביר פנים לחברו, לבו נוטה אליו לאהוב אותו', אנשים אוהבים את מי שמביע הארת פנים".
(קטעים נבחרים מתוך יתד נאמן – סוכות תשעט)