השבוע למדנו:
* האם מותר לאפות ביום טוב חלות טריות כשיש בבית חלות מערב יום טוב? * באיזה מקרה אסור להוציא ביום טוב חתיכת עץ מתוך ערימת עצים? * האם חובה לשרוף את ה'חלה' לאחר הפרשתה?
מֵהלכות מלאכת 'אוכל נפש' ביום טוב
* מי שיש ברשותו חלות ליום טוב, ומעונין בפת חמה – רשאי לאפות חלות נוספות ביום טוב. וכמו כן, אף מי שיש ברשותו חלות טריות – אם הוא מעונין בחלות ממין אחר של דגן, מותר לו לאפותן.
* מותר לחמם מים במיחם גדול ביום טוב, אף כשהוא דורש חימום מים בכמות גדולה; ובתנאי שאכן הכמות הגדולה של המים נצרכת, או שאין אפשרות לחמם במיחם קטן.
* מלאכה לצורך 'מכשירי אוכל נפש', מותרת ביום טוב רק כשלא היה ניתן לעשותה בערב יום טוב, דהיינו שלא היה ידוע כי יש צורך בעשיית מלאכה זו, או שלא היה זמן דֵי הצורך לעשיית המלאכה.
* מותר לטלטל מוקצה ביום טוב לצורך אוכל נפש, ולצורך מכשירי אוכל נפש. אולם, במידה וניתן לטלטל את המוקצה בטלטול 'מן הצד', יש לעשות כן, ולא לטלטלו בידים.
* בנוגע למלאכות שהותרו ביום טוב לצורך 'אוכל נפש', במקומות מסוימים מצאנו שמותר לעשותן אף במקרה שניתן לקבל תוצאה זהה גם ללא עשיית מלאכה. ומאידך, במקומות אחרים מצאנו שהחמירו אף באיסורים דרבנן, שלא לעשותם כאשר ניתן להגיע לאותה התוצאה בלעדיהם.
* מלאכת 'הוצאה' – העברה מרשות הרבים לרשות היחיד, ולהיפך, ו'טלטול' ברשות הרבים – מותרת ביום טוב אף שלא לצורך 'אוכל נפש', אבל שלא לצורך יום טוב כלל, אסורה.
מֵהלכות הבערת אש וכיבויהּ ביום טוב
* המבעיר אש ביום טוב, לצורך בישול, חימום, וכדומה, ונזקק לחתיכת עץ דקה וארוכה כדי לחתות בגחלים, עליו לברור בערב יום טוב את חתיכת העץ המתאימה, ולייעדה לכך; משום שביום טוב עצמו אסור לעשות כן.
* מלאכת 'המכבה' מותרת ביום טוב לצורך 'אוכל נפש', אך נחלקו הפוסקים אם מותר לכבות אש ביום טוב כדי שחומר הבעירה שלה יוכל לשמש להבערתהּ בהמשך היום לצורך אוכל נפש.
* בנוגע לחלק מהמלאכות שהותרו ביום טוב לצורך 'אוכל נפש', נאמר הכלל: "מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך ". ונחלקו ראשונים אם כלל זה נאמר גם בנוגע למלאכת 'המכבה'.
מֵהלכות 'מתנות כהונה' בזמן הזה
* בזמן הזה, שכולנו 'טמאי מתים', וממילא גם ה'חלה' שאנו מפרישים טמאה היא – מצוה לשרוף את החלה. ולכן, בזמן הזה, אין מפרישים חלה בשיעורים אלו שקבעו חז"ל להפרשת חלה טהורה, אלא מפרישים רק 'משהו' מהבצק. אולם, מנהג בני אשכנז להפריש לכתחילה 'כזית'. ובהפרשת חלה מִסָפֵק – אף למנהג בני אשכנז ניתן להפריש פחות מכזית.
* שני בצקים, או שני מאפים, שאין בכל אחד מהם שיעור חלה, אך בשניהם יחד יש שיעור חלה – ניתן לצרפם יחד ולחייבם בהפרשת חלה, על ידי הנחתם בכלי אחד.
* השוחט בהמה טהורה (בארץ ישראל, והיו שהידרו לעשות זאת גם בחוץ לארץ), צריך לתת לכהן את הזרוע, שהיא הרגל הקדמית הימנית, הלחיים, והקיבה. והבהמה מותרת באכילה גם לפני נתינתן.
* דין 'ביטול ברוב' באיסור דאורייתא, אינו אלא בדיעבד, כלומר, שהתערב האיסור בהיתר מאליו, אך אסור לערבם בידים. דין זה נקרא: "אין מבטלים איסור לכתחילה". ובאיסור דרבנן – נחלקו הפוסקים אם מותר לבטלו בידים; אך במקרה שההנאה הייעודית מהחלק של האיסור המעורב בתערובת, מגיעה אל האדם לאחר שהאיסור כבר כלה – מותר לכל הדעות לבטלו בידים.