"הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם" (מסילת ישרים פרק ט')
סיפר הרה"ח ר' משה ליפשיץ ז"ל, מחשובי זקני חסידי גור: "בעת לימודי בישיבת 'שפת אמת' היינו אנו ה'זליגיסטים' [=כינוי לחבורת הבחורים המופלגים תלמידי הגה"ח רבי זליג שטיצברג זצ"ל] מתפללים בשבתות החורף במנין של מרן ה'בית ישראל' ולא במנין הכללי שהתפלל עם מרן ה'אמרי אמת'. בהדלקת הנרות התפללנו מנחה וקבלת שבת, לאחר מכן התקיים סדר של לימוד בעיון למשך שש שעות, ולפני חצות התפללנו ערבית של שבת. בשעה ארבע לפנות בוקר כבר ישבנו כולנו בבית המדרש ועמלנו בתורה עד לתפילת השחר.
"מדי פעם היה ה'בית ישראל' יוצא מדירתו, עובר בין השולחנות, מביט לימינו ולשמאלו ומעורר את תלמידי הישיבה בלימודם.
"שבת אחת בשעה חמש לפנות בוקר, הרבי יוצא כהרגלו לבקר בבית המדרש. לפתע הבחין בשני בחורים הלומדים מסכת שבת. תפס אחד מהם בדש בגדו, גררו אל השולחן הסמוך, שם ישבו הישישים ר' מוטל אוסטרובר [ליכטנשטיין] ור' מוטל העלמער שעסקו יחדיו בלימוד שלחן ערוך חושן משפט עם 'קצות' ו'נתיבות'. 'נו, ראה. נרפים אתם נרפים! מה לך מתעצל בלימוד מסכת שבת, וכי אין כוחך במתניך לכל הפחות כישישים אלו, ללמוד חושן משפט?!' גער הרבי בבחור. 'מה לך מתרפה מלייגע את מוחך בסוגיות עמוקות!'
והסביר ר' משה, שהרבי רצה לומר, שלעת ערב כשהראש כבר עייף מהעיון היומי אז אפשר ללמוד מסכת שבת, אך בבוקר, כשהמוח צלול ועירני יש להתייגע בחושן משפט וכדומה ולא לתת למוח להתרפות.
(ספר הזיכרון לרבי משה ליפשיץ ז"ל).