"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים" (שמות כ"א, א')
דמותו התורנית כמורה הוראה ופוסק הלכה, הייתה מורכבת מבהירות ובקיאות מופלאה. פיקחות נדירה הן בהבנת המקרה לגופו והן בפרקטיות של הנחלת ההוראה. וכן בחלק הנחוץ למורה הוראה בישראל לא לחשוש מ"מה יאמרו" בגדר של "לא תגורו מפני איש", יחד עם להיות בעל לב רגיש להפליא ברגישות הזולת.
כוחו הרב בעניית תשובות בבקיאות מופלאה, בכל חלקי השולחן ערוך ונושאי כליו, כתבי השו"תים וגדולי הפוסקים בהלכה, למרות שעיקר עיסוקו במשך היום היה בלימודי הישיבה, הראו את כוחו העצום בהלכה. הדבר היה בולט כאשר היו באים לשאול אותו בהלכה, בשעות בין הסדרים בצהריים, כשהיה יושב וכותב את ה'אגרא דשמעתתא' וה'מילואי אבן'. תוך כדי שצלל במים אדירים של החידושי שמעתתא, היו ניגשים עם שאלות בהלכה בנושאים שונים לגמרי בכל מקצועות ההוראה. דרכו הייתה שהיה עוזב את העט לרגע קט, שומע ומשיב במלוא הבהירות והסבלנות, ובין רגע חוזר לצלול. כעבור כמה דקות שוב ניגש מאן דהוא, ורבינו שוב עונה ושוב צולל.
בקיאותו ובהירותו לא היו רק בכל התורה, מהסוגיות והפוסקים ועד גדולי האחרונים, גם בכל השאלות הנדירות והמתחדשות הייתה לו דעה בהירה וצלולה להפליא, כך שבכל שאלה שנשאלה, גם בשאלות שהתחדשו בדורינו, הייתה לו התשובה בבהירות למעשה. למרות זאת העדיף תמיד לראות את הדברים שוב בפנים.
עובדה מופלאה סיפר אחיינו ואחד ממארחיו הקבועים, הרה"ג רבי צבי בג'נון: בעיבורה של שכונת בורו פארק בניו יורק, מתנוסס לתפארה בית מדרשם של חסידי קרלין. בית מדרש רחב מימדים באופן מיוחד. בימי חול המועד מתקיימים בבית מדרש, מדי יום ביומו, שיעורי תורה במעמד קהל רב, מפי גדולי תורה ופוסקי הלכה מפורסמים, כאשר בסוף השיעור מוקצב זמן לשאול שאלות שונות בהלכה.
באחת השנים הוזמן רבינו למסור שם שיעור. יום לפניו מסר שם שיעור אחד מהפוסקים המפורסמים בארה"ב, אלא שהוא ביקש שימסרו לו את השאלות שאמורים לשאול כמה ימים מראש, שכן מטבע הדברים שאלות שנשאלים הפוסקים בכזה מעמד, בנוכחות מאות משתתפים, אינן שאלות של מה בכך. לכן ביקש לקבל אותן מראש. כך הווי שאותו פוסק קיבל את השאלות וענה עליהן.
למחרת מסר רבינו את שיעורו שם במקום, ובסוף השאיר מקום לשאלות הלכתיות כפי המנהג שם. לפתע קם בחור מהקהל, והחל לשאול את אותן שאלות שנשאל הפוסק שהיה יום קודם. לתדהמת כולם רבינו ענה בבהירות על הכל. למעלה מזאת, הוא עוד הוסיף מראי מקומות רבים…
אחד ממורי ההוראה, שבמשך שנים הציב בפני רבינו שאלות שהגיעו לפתחו, סיפר שגם בשאלות נדירות ובלתי מצויות, בדרך כלל אמר לו רבינו מיד מראי מקומות לשאלה או לנידונים דומים. כך סיפר גם המשגיח הגה"צ רבי נח אורלוויק, שהיה פעם אחת בישיבה כשקיבל שבת, ולאחר מכן הבחין ששכח להתפלל מנחה. הוא שאל כמה תלמידי חכמים והם לא ידעו לענות לשאלה כזו. כשנכנס לרבינו פתח לו מיד את הספרים שדנים בזה, והציע ללכת לשטיבלאך, להקשיב לתפילת הש"ץ ובזה לצאת ידי חובה.
תלמיד חכם חשוב שאלו פעם: "הרי להיות בעל הוראה צריך להיות מונח בזה כל הזמן, והלא רבינו עסוק בעיקר בענייני הנלמד בישיבה, בהכנת שיעורים וכד'". ענה לו רבינו, שמלבד שאין בכך כל סתירה, עוד ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת לפסוק כפי שצריך. כך סיפר הגאון רבי יעקב משה הלל, ראש ישיבת 'אהבת שלום', שהיה נוכח כאשר שאל מישהו את רבינו, והוא פתח והראה לו תשובה לשאלתו מדברי ה'פרי מגדים'. רבי יעקב הבחין בחיוך בזווית שפתיו של רבינו ושאלו על כך. ענה לו רבינו שראה בסייעתא דשמיא מיוחדת בתשובה זו, וכך הוא רואה תמיד, שלמרות שהוא מונח בעיקר בספרי לומדות, בכל זאת כאשר מזדמנת שאלה למעשה – מזדמן לו הפסק.
אין ספק שהדברים אמתיים, אולם למעשה בקיאותו של רבינו וההרגשה בכל נושא בכל התורה כולה, כאילו זה עתה למדו, היו מופלאים. סיפר אחד מחשובי תלמידיו, רב חשוב בכמה קהילות: "למדנו פעם קבוצת אברכים בישיבה הלכות טריפות. לאחר תקופה ארוכה שהשקענו בסימנים אלו, וחשנו שאנו יודעים היטב את החומר, סרנו למעונו להיבחן אצלו". אומר התלמיד: "לא אכחש אם אומר את שבליבי: חשבתי לעצמי, מן הסתם עכשיו, כשהשקענו כל כך הרבה מאמצים וכוחות, ואילו רבינו למד זאת לבטח לפני שנים כה רבות, שהרי ראשו ורובו בענייני נשים-נזיקין, בטח יהיה המבחן קל. אך כבר בשאלה הראשונה התבררה טעותי. מיד הבחנתי שאיננו מוצאים ידינו ורגלינו בשאלתו הסבוכה, הנוגעת לפרטי ההלכות ונושאי כלים במקום. התקשינו לענות, ורבינו באצילותו אומר לנו בטבעיות, כי ניתן אולי לקחת ספר שו"ע ולעיין בו שוב, ומאוחר יותר נוכל להמשיך לשוחח בהלכות אלו. הוא הראה עצמו כאילו הוא נצרך להתעסק עם חידושיו בדבר מה…".
יסודיות ובהירות בהבנת השאלה
בשאלות המתחדשות, לא הסתפק בשמיעת חצאי דברים ושמועות, אלא היה מברר היטב הדברים. לפעמים ביקש שיביאו לו תרשימים וציורים וכד', וכמה פעמים הלך לראות דברים טכניים שהיו נוגעים למעשה. כשראה דברים שיכול להיות מהם נפקותא להלכה, התעכב ללמוד את הדברים מקרוב. כאשר נדרש לשאלת דוד שמש בשבת, ביקש לדבר עם מהנדס של דוודי שמש, ואכן הגיע לישיבה מהנדס כזה. מספר רבי צבי זובין, שרבינו חקרו לפרטי פרטים, ומה שלא הבין שאל שוב ושוב ואפילו שאלות פשוטות, בלי להרגיש אי נעימות, בדיוק איך נגרם החימום, כדי להוציא מכך פסק הלכה ברור.
אך היו עניינים שסבר שהם עיקר ההלכה, כגון פיטם באתרוג, שאותם הורה לכל שואליו בצורה ברורה ונחרצת. לאברך שהגיע לשאול על אתרוג בלי פיטם, לא הסכים לענות. כשהתנצל האברך שאין לו כסף להידור זה, הביט רבינו על חליפתו ואמר: "אני רואה שחליפה יפה יש לך, ולמה אינך מעוניין שגם המצוה תהיה מהודרת?". מעניין לציין, רבינו היה מהראשונים שהחמירו בענין זה של פיטם שיש בו חשש חסר.
בחכמה רבה נזהר בכל מעשה ומעשה, ביודעו שמביטים עליו ולומדים ממנו הלכה למעשה. לפעמים כשנשאל שאלה ענה: "רב פלוני כבר פסק כך וכך, ב"ד פלוני פסק כך וכך". השואלים התפלאו, הלא באים לשמוע את דעתו, אלא שהוא נהג כך כדי שלא ילמדו ממנו, או משום שלא הכריע בזה, או שהייתה לו הנהגה מיוחדת, שלא רצה שילמדו אותה ממנו.
אירע פעם בתחילת החורף שלא ירדו גשמים, וכשהיה רבינו מתפלל בישיבה והגיע ל"שמע קולנו" היה מביט אל הקהל, שם התפללו כמה מחשובי תלמידיו, מורי הוראה בעצמם, כשואל אותם אם לומר תפילת "ועננו בורא עולם" או לא? והם אכן אמרו מה לעשות.
אחד התלמידים ניגש לאחר התפילה ושאל מה דעת רבינו עצמו, האם לומר או לא? אמר לו רבינו: "יש לי דעה, אולם איני רואה בזאת הוראה לרבים, אם לא אומר יצא קול 'הרב שיינברג סבור לא לומר', אם כן אומר יצא הקול 'הרב שיינברג סבור לומר' וגם זה לא נכון, לכן אני שואל ובזה אין שום הכרעה מצדי".
(מתוך 'מגדלותו ומרוממתו')