סיפר אחד מתלמידיו של מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל: בט"ז תמוז תשכ"ח סיימנו מסכת קידושין, רבינו אמר לערוך את הסיום לפני השקיעה, כי ימי בין המצרים הם ימים של אבילות ואין להסיח דעת גם ע"י שמחה של מצוה – אם אפשר לקיים אותה קודם לכן. ואכן כך עשו, וסיימו את המסיבה שערכו לכבודה של תורה סמוך לשקיעה.
והנה תיכף אחר השקיעה ראינו על פניו של רבינו שינוי. בסיום עצמו הוא השתתף עמנו וראו שמחה על פניו בזמן ששרו ורקדו, אבל מיד אחר השקיעה היתה ניכרת על פניו עצבות על חורבן בית המקדש, כמי שמתו מוטל לפניו. וכמובן זה נתן השפעה גדולה על צעירי הצאן תלמידי הישיבה, שראו זאת בחוש.
תלמיד אחד סיפר: יש לי מכר, איש עסקים ומסחר, שלפלא הוא, איך שבמסגרת הסביבה בה הוא נמצא הקים משפחה עם ערכים של תורה והערכה לתורה, וזכה לבנין וחתנין בני תורה מובהקים. שאלתיו לפשר הדבר איך זכה לכך, וענה: למדתי אצל רבינו, ופעם בעת שלימד אותנו משנה ברורה או"ח למד את ההלכה בריש או"ח שראוי לכל ירא שמים להיות מקונן על החורבן, וגעה בבכי. הבכי ההוא עומד לנגדי מאז כל הימים, ומכח זה החזקתי את עצמי ובני ביתי קשורים לתורה באוירה טהורה.
(דובב שפתים)