"והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו" (מסילת ישרים פ"ג)
סיפר ר' זלמן סנדר קמרמן, בנו של הגאון רבי אליהו קמרמן זצ"ל ראש ישיבת 'אור תורה' בקעלם, מעשה ששמע מרבי דב מאיר רובמן זצ"ל, מי שהיה ראש ישיבת תפארת ישראל בחיפה, ובימי חורפו בא מסלובודקא לפרק זמן לשהות וללמוד ב'תלמוד תורה' בקלם.
וכך סיפר: פעם באמצע הסדר, תוך כדי ויכוח בין שני לומדים בהוויות דאביי ורבא, בלא משים הניח אחד הבחורים את רגלו על גבי הספסל. באותו רגע נכנס רבי צבי ברוידא זצ"ל לאולם והבחין בכך. רוחו סערה. הוא ראה את הדבר בצורה חמורה ביותר, כינס מיד את בחורי הישיבה ודרש בפניהם דברי תוכחה מוסר.
בין השאר אמר להם: "ברצוני להבין, איך מגיעה רגלו של הבחור אל מרומי הספסל?! אם זה התרחש בלא מחשבה מכוונת, הרי זה ממש פחד לשהות במחיצתו! כי היום עשתה הרגל פעולה בלי לשאול אותו, ומחר עלולה היד להתנהג כך. ואפילו אם נאמר שברצונו, בכוונה מיוחדת של האיש, עלתה הרגל על הספסל – הרי שוב פחד לעמוד בקירבתו. שכן לאיזו מטרה נחוץ כשלומדים גמרא להעמיד את הרגל על גבי הספסל? אין זאת אלא שאדם זה עושה דברים ללא שמץ הגיון, אם כן אפוא כדאי להזהר מפניו.
כך האריך רבות בדברי הדרכה ועצה שלא לעשות כל פעולה אם אינה באה אחרי שיקול דעת האם היא נחוצה
(מוסף יתד נאמן קורח תשנ"ג)