תקציר הפרקים הקודמים:
בערבו של יום חמישי בשבוע יצא מרנא החפץ חיים לעיר אראני, לאחר שחזה בחלומו גזירה קשה המרחפת על העיירה ראדין. בבוקר יום השבת פרצה דלקה באסמו של אחד הנוכרים, וכמעט כל בתי העיירה עלו באש. החפץ חיים יצא לגייס תרומות לצורך שיקום העיירה, ושב כעבור עשרה שבועות. ביקש החפץ חיים לישב בשלווה, אך צרה נוראה התרגשה על ביתו בפטירתה של רעייתו הרבנית. החפץ חיים ובני המשפחה שקועים באבלם הכבד, אך אינם יכולים להתנער מהצורך לדאוג לכל בני העיירה שבתיהם טרם נבנו מחדש, והחורף המאיים מתקרב בצעדי ענק. מכתב מגיע מעורך דין יהודי מוילנא, המציין כי על פי החוק בממלכת רוסיה, תושבי עיירה שנשרפה באש יכולים לבקש סיוע כספי מקרן ממשלתית שהוקמה במיוחד לשם כך.
העורך דין היהודי ציין במכתבו שהחוק להקמת הקרן הממשלתית לסיוע לעיירות שנשרפו באש, מופיע בספר החוקים מימיו של ניקולאי הראשון, שהיה הצאר של רוסיה קרוב למאה שנים לפני שנשרפו בתיה של העיירה ראדין. הוא גם ציין את שמה המדויק של החוברת ואת המקום בו יוכלו החפץ חיים ועוזריו למצוא את הוראת החוק בנושא.
על אף שברור היה כי החיפוש אחר החוק העתיק והניסיון לקבל תקצוב כספי הודות לו, הנו חסר תוחלת, החליט רבי אריה לייב הכהן שמאחר ואותו עורך דין יהודי טרח ועמל לנסח ולשגר מכתב לחפץ חיים, מן הראוי שהצעתו תזכה לפחות לבדיקה הולמת לפני שתישלל על הסף.
פנה רבי אריה לייב לראש האצילים במחוז בו שוכנת העיירה ראדין, והלה הביט בו כמשתומם: "מימי לא שמעתי על חוק מעין זה", אמר. ניסיונות דומים שנעשו עם כמה וכמה בכירים במחוז העלו תוצאה דומה.
אך רבי אריה לייב לא אמר נואש. הוא המשיך לשאול ולחקור על אודות החוברת עליה סיפר העורך דין היהודי, ואכן לאחר חיפוש יסודי הצליח למצוא בספריה גדולה בעיר וילנא את חוברת החוקים מימות ניקולאי פבלוביץ' – ניקולאי הראשון. עלעול יסודי בין דפי החוברת הניב את התוצאה הרצויה: באותיות שחורות על גבי נייר מצהיב נכתב במפורש שהצאר מורה להקים קרן ממשלתית אשר תעניק סיוע כספי לעיירות שניזוקו קשות מדליקה שנפלה בהן.
כשלשון החוק והמיקום המדויק שלו בידו פנה רבי אריה לייב ללכת המושל המחוזי השוכנת בוילנא, כשיחד עמו יהודי נוסף מתושבי ראדין ששלט היטב בשפה הרוסית. בהגיעם ללשכת המושל, התברר ששם דווקא כן מכירים את החוק המדובר, ולאחר מילוי טפסים והגשת בקשה מסודרת נאמר להם שהנושא יועבר לטיפול בצינורות המקובלים.
רבי אריה לייב והמלווה אשר עמו שבו לראדין כשבלבם תקווה קלושה שאכן יפעלו הדברים את פעולתם. היטב ידעו כי אותה ממלכת רשע אשר אינה מטה חסד כלפי היהודים, לא תשמח במיוחד לתרום כספי סיוע לעיירה היהודית, אך את ההשתדלות שלהם הם עשו על הצד הטוב ביותר.
**
החורף הרוסי החל לתת את אותותיו בעיירה השרופה. שמי האזור התקדרו בעבים שחורים וגשמי זלעפות ניתכו ארצה במשך ימים ואף שבועות. האפר השחור שעוד נותר לאחר שרוחות הקיץ שיחקו בין בתי העץ השרופים, נשטף אל מחוץ לעיירה יחד עם נחלים של בוץ ושברי עצים חרוכים. חלק מהתושבים כבר הספיקו להקים את בתיהם החדשים, אבל רובם עוד היו בעיצומה של מלאכת הבנייה. גם אלו שכבר השלימו את בניית הבתים לא הספיקו לאבזר אותם כראוי, מיטות כמעט לא היו באותם ימים בבתי העיירה, תנורים היו מצרך נדיר, ואת החלונות אטמו במקרים רבים בלוחות עץ גסים ובלתי מהוקצעים.
תושבי העיירה שבתיהם עדיין לא היו מוכנים למגורים, שכרו חדרים בבתיהם של אלו שכבר הספיקו להשלים את הבנייה. כך גרו כולם בצפיפות ובדוחק, כשהחפץ חיים ובני משפחתו ממשיכים להגיש עזרה וסיוע כפי הנדרש וכמיטב יכולתם.
חגי תשרי כבר עברו, ואדמתה הבוצית של ראדין החלה להתכסות בפתיתי שלג קלילים וצחורים. הקור העז לא אפשר לשלג להתמוגג ולהיעלם, וכך נערמה מדי פעם שכבת שלג חדשה על השכבות הקודמות שטרם הספיקו פניהן להשחיר מטביעות רגליהם של תושבי העיירה.
על דלת ביתו של החפץ חיים המשיכו להקיש מעת לעת שליחים שהגיעו מעיירות מרוחקות, ובידיהם סכומי כסף קטנים וגדולים, שנשלחו כתרומה לתושבי העיירה, הודות למכתבים הרבים ששיגר רבי אריה לייב בעת שאביו החפץ חיים כיתת את רגליו במסעו לגיוס הכספים לאחר השרפה הגדולה. הכספים שעוד הגיעו חולקו כמובן לתושבים הנזקקים, וכך הצליחו תושבי העיירה לשרוד יום ועוד יום.
**
חודש שבט כבר הגיע. החורף מוסיף להתחזק והכפור השורר בעיירה כמעט משתק את תושביה האומללים. בבית החפץ חיים יושב רבן של ישראל יחד עם בנו רבי אריה לייב, ועוסק עמו בעיון ההלכה. החפץ חיים אינו מבזבז רגע לריק. כל מעייניו נתונים בהשלמת חיבורו הגדול ה'משנה ברורה'. תדיר היה אומר שאין האדם יודע כמה יחיה עלי אדמות, ועל כן הוא חייב לזרז את עצמו ולסיים את החיבור הענק שלו.
נקישות רמות שנשמעו מכיוון הדלת, הקימו את רבי אריה לייב מלימודו עם אביו. על מפתן הדלת ניצב יהודי מתושבי העיירה, נשימות התכופות והקצרות, והנשיפות גדושות ההבל שנפלטו מפיו העידו עליו כאלף עדים, שאת הדרך לכאן הוא עשה בריצה מהירה. אולי אפילו מבוהלת.