יום ראשון י"ד באייר תשע"ט
באיזה מקרה מועיל 'עירוב חצרות' משותף רק לטלטול בכל חצר בפני עצמה?
כפי שלמדנו, 'עירוב חצרות' משותף לשתי חצרות ניתן לעשות רק כאשר יש ביניהן פתח או חלון המאפשר מעבר בני אדם או חפצים מזו לזו. ושתי חצרות שעירבו על סמך פתח שביניהן, והפתח נסתם לפני כניסת השבת – כיון שבכניסת השבת, שהיא שעת תחוּלת העירוב, היה הפתח סתום, אין העירוב חל; ואף אם ידוע כי במהלך השבת הפתח יפָּתח מחדש.
אולם, אם הפתח נסתם רק לאחר כניסת השבת – אף אם אינו אמור להיפתח עוד לעולם, העירוב מועיל עד לסוף שבת זו; ובלשון חכמינו ז"ל: "כיון שהותרה הותרה", דהיינו, כיון שהותרה שבת זו בכניסתה, הותרה כולהּ. ולכן מותר לטלטל חפצים מחצר לחצר בזריקה מעל למחיצה (שהרי הפתח סתום), או בדרכים אחרות. ויש אומרים שהטלטול מחצר לחצר אסור, ורק הטלטול בכל חצר בפני עצמה מותר על סמך עירוב זה; אך דעת רוב הראשונים כדעה הראשונה, וכן הלכה. ואם הפתח שב ונפתח בשבת – לכל הדעות חוזר העירוב לתוקפו המלא.
[שו"ע שעד, א, משנ"ב ב, ג ו־ו, שעה"צ ח, וביה"ל ד"ה ונסתם הפתח, וד"ה ונסתם בשבת; ביאורים ומוספים דרשו, 9]
'עירוב חצרות' שנעשה לשבת אחת – האם מועיל לשבתות הבאות?
בהמשך לאמוּר: תחוּלת 'עירוב החצרות' בכניסת השבת מועילה רק לשבת זו, אבל לשבת הבאה – אם בשעת כניסתהּ עדיין היה הפתח סתום – אין העירוב מועיל; וזאת, אף אם במהלך השבת שב הפתח ונפתח.
ברם, אם בשעת עשיית עירוב החצרות עשאוהו על דעת שיועיל למספר שבתות; וכגון שעשאוהו בערב פסח עבור כל השבתות עד ערב פסח הבא – כל עוד הפתח סתום, אכן אין העירוב מועיל (בשבתות הבאות), אך ברגע שבו נפתח הפתח, שב העירוב וחל, דהיינו, שאף אם הפתיחה היתה באמצע אחת השבתות הבאות, מועיל העירוב מיד, אף לאותה השבת, כי מאחר וחל בכניסת השבת הראשונה, שבהּ היה הפתח פתוח – שוב אינו בטל לחלוטין, וכשהפתח נפתח, 'מתעורר' העירוב ושב לתוקפו לאלתר.
ואם כי לדעת כמה ראשונים אין לדין זה מקור בגמרא; וגם מסברא קשה להבין מדוע תועיל תחוּלת העירוב בשבת הראשונה לשבתות הבאות – עם זאת, מאחר וכן דעת חלק מהראשונים, והשולחן ערוך, וכמה מהפוסקים האחרונים, ניתן להקל.
[שו"ע שעד, א, משנ"ב ד, שעה"צ א, וביה"ל ד"ה ונסתם הפתח, ד"ה ואפילו, וד"ה ונסתם בשבת; (וראה ביאורים ומוספים דרשו, 1)]
שתי חצרות שעירבו 'עירוב חצרות' משותף ולאחר מכן סתמו את המעבר שביניהן – האם העירוב מבוטל?
בהמשך לאמוּר: יש אומרים שהדין הנ"ל שתחוּלת 'עירוב החצרות' בשבת הראשונה מועילה לשבתות הבאות אמוּר אף במקרה שסתימת הפתח בין החצרות לא נוצרה מאליה, אלא דיירי החצר סתמוהו בכוונה תחילה.
אך לדעת פוסקים רבים, במקרה כזה – כיון שגילו דעתם כי אינם חפצים בעירוב, ובעת כניסת השבת, שהיא זמן חלות העירוב, עדיין היה הפתח סתום, אין העירוב חוזר לתוקפו כשנפתח בשבת.
ומאחר ובלאו הכי רבים החולקים על עיקרו של דין זה שתחוּלת העירוב בשבת הראשונה מועילה לשבתות הבאות, כנ"ל – אין להקל במקרה זה של סתימה מכוּונת.
אולם, אם הפתח נפתח לפני כניסת השבת, אף לדעת האוסרים שב העירוב וחל בכניסת השבת, למרות שביטלוהו בכוונה תחילה; ויש אומרים שאף המתירים הנ"ל לא התירו אלא באופן זה.
וכמו כן, אם בעת סתימת הפתח היה בדעתם לשוב ולפותחו לאחר זמן מה – אף לדעת האוסרים חוזר העירוב לתוקפו כשנפתח בשבת.
[שו"ע שעד, א, משנ"ב ה, וביה"ל ד"ה ואפילו]