שמעתי פעם מיהודי חכם, שאחד היסודות בחינוך הוא "שמירת עיניים": לא צריך לראות כל דבר, ולא חייבים להגיב על כל דבר. כשמעירים לעתים קרובות על כל נושא ועניין, ההערות מאבדות מהאפקטיביות שלהן. חייבים להשתדל להגיב רק כשמוכרחים.
עד שנתרגל לשלוט במינון הביקורת ולווסת אותו, בואו נגביר את מינון המחמאות. נחמיא ונחמיא, בלי חשבון. אל דאגה, אין בזה חשש של ברכה לבטלה… ואם בטעות החמאנו יתר על המידה, זה יהיה חיפוי על ביקורת מוגזמת שהשמענו בעבר.
יש אנשים שאוהבים לתלות את חוסר הביטחון העצמי שבילדיהם – במסגרות החינוכיות, אבל האמת חייבת להיאמר: אין מי שמסוגל לבנות, או לחילופין להרוס ביטחון עצמי ודימוי חיובי – כמו הסביבה הקרובה! ככל שאנחנו משדרים יותר חיובי, הדברים נספגים ונקלטים יותר, ואז, גם אם במהלך השנים ייתקלו ילדינו באנשים ביקורתיים, תהיה להם שכבת הגנה מספיקה להתמודד עם הביקורת.
חשבתי פעם, מדוע אוהבים ילדים להיות אצל סבתא? הסיבה היא, כי סבתא היא דמות שקיבלה אותנו כפי שאנחנו. ההתלהבות והאהבה כלפינו הייתה בלי תנאי. מדוע לחכות אם כן לנכדים? בואו נתחיל זאת כבר אצל הילדים…
לעומת זאת, כל אחד ואחת מאתנו יכולים להיזכר במחמאה שקיבלנו לפני שנים, וטעמה הטוב עדיין בפינו. מחברי ספרים, כמו גם יוצרים שהפכו את העולם יכולים להעיד, שהדחיפה להמשיך ולהצליח הייתה בשל עידוד שקיבלו ממכר או מחבר, שפרגן ואמר: "גדל!"
על מגש של מחמאות
כדי להחמיא בצורה נכונה, שהדברים לא יישמעו כחנופה או כדברי חיזוק אלא כמחמאה נעימה, נציג מספר כללים:
אמת – להאמין במה שאנחנו מחמיאים. מחמאות מהשפה ולחוץ אינן מתקבלות.
פרופורציה – מחמאה מוגזמת על דבר פעוט מתקבלת כשקר וכזלזול באינטליגנציה. לפעמים, אצל ילדים במיוחד, מנסים להרוויח דרך המחמאות, ולכן מגזימים, אבל התוצאה היא שהילד, בחוש הפנימי שבו, מרגיש שאין זו מחמאה אלא דרך להשגת רווחים… כך קורה שמשיגים רק את ההיפך.
מקוריות – מחמאה צריכה להיות אישית, ולא משפט סתמי בנוסח: "אתה משקיע", "אתה ילד טוב" – משפטים שהוצאו מהלקסיקון. חשוב שמקבל המחמאה יבין ממה בדיוק נהנינו, ולמה שמנו לב באופן מיוחד.
לא להתייאש – יש אנשים שמגיבים בחוסר נוחות ואפילו בדחייה לכל ניסיון להחמיא. אל תתייאשו, זה בסך הכול מראה על חסר… החמיאו והחמיאו, עד שהם יתרגלו.
חשוב ליצור בבית אווירה של מחמאות. ניתן לנצל הזדמנויות שונות שבהן נוכל לשבח את הילדים, כל אחד בנקודה מיוחדת ששמנו לב שבה הוא השתפר או היה מיוחד. יש אנשים שחוששים, שאם יחמיאו יותר מדי – תאבדנה המחמאות מהאפקטיביות שלהן. לכן הם שוקלים דבריהם בפלס, ומעניקים לילד מחמאה רק לאחר בדיקות שתי וערב האם הוא אכן ראוי לה. הייתי שואל אותם: האם גם לפני כל הערה או גערה אתם בודקים את עצמכם כל כך, או במקרים כאלו הכול נעשה ספונטאנית?!
אז בואו נתחיל להציף את הסביבה באמירות חיוביות אמתיות.
בהצלחה!