הרב ישראל ליוש
'שמחת תורה' בעולם הישיבות ובהיכלי התורה, אינו דבר של מה בכך. הריקודים, השירה, השמחה, הם עבודת ה', לא פחות מעבודת התפילה בימים הנוראים שקדמו לשמחת תורה. השמחה איננה שמחה מהשפה ולחוץ, היא שמחה פנימית עמוקה על אשרינו הגדול בהיותנו העם הנבחר למלך מלכי המלכים, בכלל. ועל התורה הקדושה שנתן לנו, וזכינו לשוש בעמלה ולשמוח ביגיעתה, בפרט.
הרגלים המרקדות והפה המפזז, הם שליחים נאמנים של המוח והלב היודעים ומרגישים את השמחה האמיתית בלימוד התורה. וההתרגשות הזו, היא זו שמביאה את בני התורה, הוגיה ועמליה, לקפוץ ולרקד, לפזז ולכרכר בכל עוז לפני ה'.
בספר 'קול חוצב' מסופר על שמחת התורה בשנת תרצ"ד בישיבת חברון, ראש הישיבה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל כבר היה חולה במחלתו האחרונה ממנה לא קם. הוא שכב במיטתו, ולמגינת לבו לא היה באפשרותו לשמוח עם בני הישיבה בהיכל הישיבה. אווירה עצובה שכנה שם בבית, הלא עז חפצו של ראש הישיבה להיות ברגעים קדושים אלו עם תלמידיו, ולכבד את התורה כראוי וכיאה לה, אבל גופו לא נתן לו, הוא מרותק היה למיטת חליו.
בצהרי יום טוב, טרם החלו ההקפות בהיכל הישיבה, נכנסו לבית ראש הישיבה כמה תלמידים מובחרים, ובאחת אורו פניו של ראש הישיבה, הוא הזמינם להיכנס לחדרו, הם עשו כמצוותו והחלו מפזזים משירי החג. ראש הישיבה אזר את שארית כוחותיו ובא אל השולחן כדי לשיר עם תלמידיו, אך השמחה לא היתה שלמה, בזיכרון התלמידים עלו המראות הנעלים מהשנים הקודמות בהם היה רבי משה מרדכי רוקד בכל עוז בבית המדרש, שמח בשמחת התורה בכל נפשו ומאודו, והנה כעת כואב ודואב הוא, וכל רואה מבחין כי השמחה והשירים ששרו שם היו מהולים בעצב, בכאב ובייסורים.
בין התלמידים היה שם תלמיד צעיר, שמו שלום מרדכי הכהן מי שלימים נודע כמגיד הנודע רבי שלום שבדרון זצ"ל, התלמיד הצעיר נחרד במיוחד למראה רבו ראש הישיבה, הוא רקע ברגליו ולא נתן מנוח לנפשו על שרואה את רבו במצב כזה, כלוא בייסורי נפשו על שמחת התורה הכבושה. והנה התלמיד קם ממקומו וביקש את רשות הדיבור. לפלא היה הדבר בעיני חבריו, הלא הבחור שלום מרדכי לא היה מהדברנים בישיבה, מה גם שהאווירה העכורה ששרתה בבית ראש הישיבה, לא בדיוק התאימה לדרשות. אך שלום מרדכי שקיבל אכן את רשות הדיבור, לא שת ליבו אל מה שקורה סביבו, הוא החל לדבר בלהט כשזיעה קרה ניגרה על פניו.
וכה היתה דרשתו: מעשה באחד מגדולי האדמורי"ם אשר היה גדול בתורה, ויחד עם זאת חננו הקב"ה בעושר רב. פעם ספינתו שקעה בים ויחד עמה רוב אוצרותיו, כאבו היה גדול מנשוא, אך הרבי התגבר על צערו, הוא נעמד על יד מפתן הדלת, הרים את עיניו השבורות כלפי מעלה, ואמר: הגמ' במסכת סנהדרין דף מ"ו ע"א אומרת: 'אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי, אם כן, המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, ק"ו על דמן של צדיקים', אמר האדמו"ר: 'במשנה זו כתוב שאדם ששרוי בעגמת נפש, הוא גורר כביכול את השכינה שתצטער יחד עמו, מעתה – המשיך האדמו"ר – אם אני אצטער אגרום לשכינה שתצטער אף היא, אם כן – סיים האדמו"ר – לכבודו של הקב"ה, אף במצבי הקשה הזה, לא אצטער'.
בהתרגשות עצומה סיים הבחור ר' שלום את דבריו, והחל מיד לשיר שיר שמח, כל הבחורים נסחפו אחריו בשירה השמחה.
קול השירה גבר והאווירה העכורה שהיתה עד כה בחדר, החלה מתהפכת באווירת שמחת החג. ראש הישיבה עם כל כאבו ומחלתו נדבק אף הוא באווירה החדשה וחיוך של שמחה נשפך על פניו, הוא הזדקף מעט, וביקש משני הבחורים שעמדו לידו לתמוך בו, ובמאמץ עילאי הוא נעמד על רגליו וביקש להצטרף למעגל הרוקדים.
אין מילים שיוכלו לתאר את התרגשות הבחורים, בראותם את רבם שב לעצמו ורוקד איתם בשמחת התורה, להט של שמחה פרץ מהלבבות, וקולות השירה והריקודים בקעו עד לב השמים, הנה זוכים התלמידים, האריות שבחבורת ישיבת חברון, לרקוד עם רבם בשמחת התורה האחרונה בחייו.