ואם על תודה יקריבנו (ויקרא ז יב)
יום אחד כאשר חלפה ליד ישיבת פוניבז' הלוויתו של יהודי פלוני מתל אביב, איש לא ידוע ברבים, נכנס ראש הישיבה הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל וביקש מהתלמידים לרדת ולחלוק כבוד אחרון לנפטר.
אף הוא עצמו הצטרף אל המלווים והלך אחרי מיטת האיש עד קרוב לבית העלמין. פה עשה אתנחתא וביקש להשמיע דברים אחדים. זה לא היה הספד במובן הרגיל. הוא רק רצה לסבר את אזנם של בני הישיבה מדוע ביקש מהם להשתתף בהלוויה.
בעצם ימי המלחמה וההשמדה – פתח הרב מפוניבז' וסיפר ברטט – כשהחלה הקמת הישיבה, נזקקתי באופן דחוף לשלוח מברק לידידים ביוהנסבורג – דרום אפריקה, שיטפלו במימוש הנכס שהיה לנו שם ולהעביר הכסף אלי לצורך הבניה. לשם כך נסעתי מבני ברק למברקה של הדואר בתל אביב, אך כשהגעתי לשם אחרי קרוב לשעה התברר לי שאין מספיק מעות ברשותי אפילו כדי מחיר משלוח מברק.
פניתי אפוא לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי להתפלל שם מנחה. תוך כדי הילוכי עצר אותי אדם זה, הנפטר דנן, ששאלני מדוע אני מדוכא כל כך. שחתי לו את צערי, דברים כהוויתם, והוא השתומם עלי – וכי שף דעתיה? [-יצאת מדעתך?] עכשיו לבנות ישיבה? הלא כולם אומרים שהאויב הנאצי עומד בקרוב לפלוש הנה… כל סוחר ואיש הון מחפש ומנסה כל דרך אפשרית כיצד להוציא מכאן את כספו, ומר חושב להביא הנה את כספו? ובשביל מה? כדי לרכוש גבעה של טרשים? בשביל חלום של ישיבה? אם לקולי ישמע, יקום ויסע לדרום אפריקה אם באמת יש לו שם כסף…
ואני – המשיך הרב וסיפר – נעניתי ואמרתי לו: אני מאמין באמונה שלמה כמו שאמר ה'חפץ חיים' ש'בהר ציון תהיה פליטה והיה קדש'. אני מאמין באמונה שלימה שרגלי הצר לא תדרכנה בארצנו הקדושה, וכי חובתנו בשעה גורלית זו להקים את התורה. בנה אבנה ישיבה כאשר דיברתי…
והנה שינה האיש את טעמו ויאמר אלי – ניצחתני, רבי. שיכנעת אותי באמונה המוצקה שלך, הצדק עמכם… דוקא עכשיו יש לבנות ישיבה… ועודנו מדבר, הוציא מארנקו והושיט לי את הסכום הדרוש לצורך משלוח הטלגרמה. כתוצאה ממשלוח זה התפתחה אחר כך כל השתלשלות הדברים… קמה ישיבת פוניבז' וגם ניצבה.
ובכן, סיים הרב מפוניבז', מתוך רגש של הכרת הטוב לאדם זה שהיה לו חלק ב'בראשית ברא' של הישיבה, כש'הארץ היתה תוהו ובוהו', ועכשיו הלך לבית עולמו, הרגשתי חובה שנחלוק לו כולנו כבוד ללוותו אל מקום מנוחתו.
(איש לרעהו מתוך 'הרב מפוניבז")