- כאחד שזכה להיות בעל תפילה ארבעים שנה בחצר הקודש בעלזא, האם יש בפיכם הוראות והדרכות מצדיקי בית בעלזא לשליח ציבור?
"אציין בפניכם כמה קפידות שרבותינו הקדושים הקפידו לבעל תפילה היורד לפני התיבה. היתה קפידא שבעל התפילה יתפלל בכל כוחו ובקול רם. מרן הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, התבטא פעם שהוא אוהב לשמוע בעל תפילה המתפלל בקול רם, לפי שבאותו הקול לא דיבר דברי חול".
"כך מובא בס' 'מנהגי בעלזא', שפעם אחת אמר מרן מהר"א זי"ע לבעל תפילה שלו בימים הנוראים, שיגביה את קולו בתפילתו כמה שאפשר, ואם באמצע התפילה לא יוכל להמשיך הלאה – אז ייגש אחר במקומו. בעניין זה סיפר לי החסיד ר' שמואל פורגס ז"ל, שזכור לו, שבעת ששימש בקודש החסיד המופלג רבי יעקב בעריש ז"ל כבעל תפילה בבעלזא, קולו היה כשאגת ארי. פעם הבחין שעמדו לידו שני בחורים ממוצא דייטש', שהביאם החסיד ר' זעליג וואלף וולדמאן ז"ל, וקירב אותם לבעלזא. הבחורים הללו, שלא היו רגילים לצעקות כאלו, נרעשו מתפילתו עד שאחד מהם צעק באמצע התפילה: 'גאטע הער אוים די ביטע פון דעם לויטע' – כאומר 'ה', הרי הוא צועק מעומק לבו שמע נא את תפילתו'. כמו כן הקפידו שלא לחלק את התפילות בחול, רק ש"ץ אחד התפלל מהתחלה עד הסוף בלי להכניס ש"ץ במקומו בקטעים אחרים מהתפילה".
"אודות קפידת רבותינו הק', שבעלי התפילה יתפללו בקול רם, כדי שכל הקהל ישמעו את שליח הציבור ויוכלו להשתתף בתפילה, אספר בזאת שבעת שנתבקשתי לראשונה בשנת תשל"ו, לגשת אל מול הקודש כבעל תפילה בימים הנוראים, שאל כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א את בני, הגאון רבי אשר זאב ווייס שליט"א, ראש ישיבת 'בית מרדכי' אשדוד, בראש חודש אלול: 'נו, איך אביך מכין את עצמו לתפילה?', בני נענה ואמר שאני לומד הרבה את פירוש התפילה, ואני חוזר לעצמי על הנוסח שוב ושוב. נענה כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, ואמר לו למסור לי בשמו: 'מיט דעם נוסח זאל ער נישט זארגו נאר זאל ער דאווענעו הויעך הויעך הויעד' ('עם הנוסח שלא יהא מוטרד, העיקר שיתפלל בקול רם!'. וכפל מילותיו שאתפלל בקול רם שוב ושוב)".
"אכן משתדל אני, בסייעתא דשמיא, לשמור ולקיים את הקפידא החשובה הזו, להתפלל בקול רם אדיר וחזק, כדי שכל הקהל העצום ישמעו וישתתפו בתפילה המרוממת בצל הקודש".
ממשיך הגרד"מ ווייס: "בעניין הרמת הקול שמעתי ממחותני, הרב הנגיד הרה"ח ר' אברהם אהרן לעזער שליט"א, על זקנו הרה"ק רבי מנחם מענדל לעזער זי"ע, בעל 'שובע שמחות', שהיה מגדולי תלמידי החוזה הק' מלובלין זי"ע, והיה משמש כבעל תפילה בשני הימים של ראש השנה, בבית מדרשו של היהודי הק' מפשיסחא זי"ע, אך ליום הקדוש היה מגיע ללובלין, והיה מתפלל כבעל תפילה אצל החוזה הק'. שנה אחת כשהגיע לחוזה הק', שאלו החוזה הק' האם השנה התפלל גם ביום הראשון של ראש השנה אצל היהודי הק' מפשיסחא?
"ענה ה'שובע שמחות' שאכן התפלל ככל השנים גם ביום ראשון, אלא שהנמיך את קולו ביום הראשון כדי לשמור את הקול גם ליום השני. נענה החוזה הק' ואמר: 'אכן נודע הדבר! לכן שמעתי את תפילתך רק ביום השני, כי לכן לא הצלחתי לפעול בתפילות את מה שרציתי לפעול ביום הראשון, מכיוון שחפצת וחשבת לשמור קולך ליום השני של ראש השנה, שלא יתקלקל. הרי כוונתו ביום הראשון הייתה על היום השני, לכן לא הצליחו תפילותיו ביום הראשון, ואני לא שמעתיו כלל!'. ויהי לפלא".
"בימי נעורי בעיר סאטמאר", ממשיך הגרד"מ ווייס בזיכרונותיו המרתקים, "שמעתי הרבה מזקני תלמידי הרה"ק ה'ייטב לב' זי"ע מסיגעט על רבם הגדול, ומצוק העתים נשכחו לדאבון לב. בזכרוני מונח אחד הסיפורים המופלאים, ששמעתי מאחד החסידים הישישים, שבאחת השנים ביום הכיפורים עמדו בתפילה בבית המדרש, ובפתע פתאום החל הקהל מרגיש תחושת חום ודוחק רב, על אף שלא היה כל כך דחוק בבית המדרש ויהי לפלא".
"כיון שכן הורה ה'ייטב לב' לכל הציבור: 'הפשילו את טליתותיכם מעליכם'. כך עשו וכרגע רווח לכולם. אחרי התפילה הסביר הרה"ק ה'ייטב לב' זי"ע את פשר הדבר: 'עם האבן זיף צוזאם גענומען אסאך נשמות אין בית המדרש וואם זענען געקומען אנגעפאקט אין זייערע טליתים און ווי נאד איך האב געהייסן פאר"ן ציבור זאל אויסטוהן די טלית האבן זיי אפגעפוצט כדי מזאל זיי נישט דערקענען' – 'באותו רגע שהרגשתם דוחק וחום נורא, התקבצו לבית המדרש נשמות רבות מעולם העליון, אשר באו עטופות בטליתותיהן. אך כיוון שהוריתי לכל הציבור להוריד את הטליתות – לא רצו הנשמות בכך, כדי שלא יכירו בהן והסתלקו להן מיד מבית המדרש' "…
עוד מעשה רב חקוק אצל הגרד"מ ווייס, והוא מעבירו אלינו במתק שפתיו: "סיפר לי אבי זצ"ל, דבר פלא שאירע בראש השנה שנת תש"ו, בצילו של מרן הרה"ק ה'אמרי חיים' זי"ע מוויז'ניץ. אבי זצ"ל עמד בסמיכות למרן ה'אמרי חיים', והבחין שבעת תפילת שמונה עשרה אוחז מרן ה'אמרי חיים' בידיו הקדושות קופסת טבק. הדבר היה לפלא בעיניו, והנה אך סיים ה'אמרי חיים' את תפילתו, פנה אל אבי זצ"ל ואמר לו: 'א וודאי איז אייך א וינדער, הייתכן איך שטיי ביים דאווענן ווען אין מיין האנט האלט איך א חפץ וועל איך אייך מסביר זיין' – 'בוודאי תמה הנך: הייתכן שאני מתפלל כשאני נוקט חפץ בידי? הבה ואסביר לך'.
התחיל מרן ה'אמרי חיים' בהסבר אודות הנהגתו זו: 'חשבתי בלבי, איך מרהיב הנני עוז לגשת ביום הגדול והרם, אל מול מלך מלכי המלכים להמליכו עלינו. הלא כ"כ מיעטתי בתורה ותפילה במהלך השנה שחלפה, אלו פנים יש לי, כי ניגש אני לומר 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך'?'. המשיך מרן ה'אמרי חיים' את הסברו המנומק: 'כל זאת עד שנזכרתי, כי בידי חפץ ירושה מאבי הקדוש, שירש מהרה"ק מנעשכיז זי"ע. אמרתי לעצמי: 'אנופף בה, ובזכותה ארהיב עוז לבטא בשפתיי את מילות התפילה'…".
(המבשר תורני ראש השנה תשע"ו)