את הסיפור הבא מסר החסיד רבי יעקב קאדאניר זצ"ל מחשובי חסידי ליובאוויטש, בשמו של הרה"ק רבי נחום שניאורסון זי"ע מניעז'ין, בנו של האדמו"ר האמצעי זי"ע, כשהוא מקדים וכותב: "אם לא ששמעתי מפיו לא הייתי מאמין בזה, וגם הרב הנ"ל אמר לי בעת סיפורו, שאם לא שראה זה בעיניו – אשר חוש הראות אי אפשר להכחיש – לא היה מאמין בפלא גדול כזה, שהוא ממש חוץ לגדר הטבע".
והרי הסיפור:
מדי שנה ביום הילולתו של הרבי האמצעי מליובאוויטש ביום ט' בכסלו, היו רבים מחסידיו עולים לבית הכנסת שעל קברו בעיר ניעזי'ן שם התפללו ולמדו משניות. שנה אחת כשהגיע בנו הצדיק רבי נחום מניעז'ין לאוהל ביום ההילולא, הבחין בחסיד אחד משתטח על המצבה בבכיות נוראות. מדי כמה דקות החרידו גניחותיו את האוהל.
בשעת ערב כשסיימו את לימוד המשניות נכנס רבי נחום שנית אל האוהל והבחין כי אותו חסיד עדיין משתטח על המצבה ומתמוגג בבכיותיו. רבי נחום התמלא תמיהה, ניגש אל אותו חסיד והזמין אותו לנסוע עמו בעגלתו בחזרה לתוך העיר. בדרך פנה אליו ושאל אותו מה היה פשר הבכי הממושך.
בתחילה לא אבה החסיד לגלות את סודו, לבסוף נכנע. "מקושר הייתי בכל נימי נפשי אל הרבי בחייו", סיפר בלחש באוזני רבי נחום. "היום בבואי אל הציון חשתי כי איני מסוגל עוד לשאת בריחוק השורר ביני לבין מורי ורבי, החלטתי שלא אזוז מכאן עד שאסתלק מהעולם ואקבר כאן ליד הרבי זי"ע… כל היום התפללתי על כך עד שהתמלאה בקשתי".
"ומניין לך שתפילתך התקבלה?" שאל רבי נחום. "המתן ותראה", השיב האיש קצרות.
בהגיעם לביתו של רבי נחום נערכה סעודת ערבית אך אותו חסיד לא אבה לטעום מאומה למרות שצם כל היום. כיון שכך הפציר בו רבי נחום ללכת לנוח קמעא. לבקשה הזו לא סירב החסיד ופרש לנוח במיטה שהוצעה לו בפרוזדור הבית.
למחרת בבוקר ניגש רבי נחום וביקש להעירו, אך אין קול ואין עונה. מיד הוזעקו רופאים שקבעו במהירות כי האיש אינו בין החיים.
שעות ספורות לאחר מכן ליוו המוני יהודי ניעז'ין בכבוד גדול את אותו חסיד שבקשתו האחרונה התמלאה, וקברו נכרה לו סמוך ונראה לציונו של הרבי.
(שמעון טיקוצקי, המבשר)