שמעתי לאחרונה סיפור מיוחד במינו, על המושב הכי מפורסם בדרום, מושב תפרח, שכל אחד מבין שאי אפשר לתאר את זכות מקימיו ומייסדיו. כזאת פינת יקרת, שזכתה להעמיד עדרים עדרים לתורה ולתעודה, הן מצד המשפחות המפוארות שבנו בה לגיונות של מלך לה' ולתורתו, והן מצד הישיבה הרמה 'תושיה', שרבבות בוגריה ממלאים את ארץ ישראל בתורה ויראה למופת ולדוגמה עד להשתומם.
והנה לפני שישים שנה, סכנה עצומה ריחפה על קיומו. הסוכנות היהודית שיכנה שם כשלושים משפחות חילוניות שהיכו בה שורשים וגידלו בה כבר דור שני, לעומת המשפחות החרדיות דאז שרבים מבניהם הלכו לגור בערים החרדיות ב"ב וירושלים. פעם אחת התקיימה אסיפה מכריעה ביותר אודות צביון היישוב, על בניית מגרשי ספורט, ועל ניהולו ע"פ תורה, והיה אז יהודי חסידי טהור-לב הרה"ח ר' מאיר בינט זצ"ל, שהיה חם ומלא להט לכל דבר בקדושה. טרם האסיפה התקשר לכל החברים שעקרו את דירתם מתפרח שישתדלו לבא לאסיפה לתת את קולם לצד החרדי, אך מחמת ריחוק המקום לא עלה בידו להביאם.
והנה אחר ספירת קולות ראה למגינת ליבו שהחילונים הם הרוב, והנה כעת תפרח הולכת להיות מושבה חילונית כופרת. את זאת הוא לא יכול היה לסבול! הוא קם ודפק על השולחן והתחיל לצעוק כנגדם: "היו לא תהיה! תפרח נבנתה כעיירה חרדית וכך היא תשאר! לא יתכן שיכניסו בה ספורט ושאר חילולי שבת! לא יתכן שיתעלמו מכוונת בוניה ומיסדיה!" וכך המשיך לשפוך בנהמת ליבו אש וגפרית נגד הרוב החילוני, עד שאחד ממשתתפי האסיפה, חמום מוח, קם וסטר על לחיו לעיני כולם…
באותו רגע קפצו אנשי הסוכנות שהיו שם, והורו שעל פי תקנון המושב כל אסיפה שפורצת בה אלימות, מתבטלות לאלתר החלטותיה…!! באסיפה הבאה כבר דאגו שיגיעו החברים הוותיקים, וכך נשמר צביונה החרדי של 'תפרח'…
מי יכול לתאר זכויות כבירות של מעשה כזה. צריך ללמוד מכך איזה כוח רב מונח ב'לצעוק את האמת'…!!
(מאמרי עיננו גל בתוך 'אוסף גיליונות מבית 'צוף' הוצאה לאור – ויגש תשע"ט)
הפלא הזה ששמה "תפרח" היא נפלאת בעינינו
חמי ע"ה, הוא גם מדור המייסדים של תפרח. הכרתי היטב את הי'הודי היקר הזה ששמו ר' מאיר בינט, רק תסתכלו איזה ילדים יש לו, אז תבינו לבד מי הי'ה היהודי היקר הזה. לר' מאיר, זה לא הזכות היחידי שהי'ה לו, הי'ה לו הרבה זכויות, הוא הי'ה יהודי חם, יחד עם עוד כמה יהודים יקרים מדור המייסדים, כמו משפחת מרגלית, משפחת וידר, משפחת זלצר ועוד. יהודים יקרים אלו בנו את היישוב תפרח בדם ליבם, בזמן שלא הי'ה להם לא חשמל ולא מים בבתים. אז לא פלא לכך כי המסירות נפש שלהם נשאר מוטבע ביישוב.