הרב ישראל מאיר שושן
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א, א')
הזוהר הקדוש מביא את תרגום אונקלוס על הפסוק הזה: וְאִלֵּין, דִּינַיָּא, דְּתַסְדַּר, קֳדָמֵיהוֹן. וממשיך הזוהר הקדוש "אלין אינון סדורין דגילגולא" כלומר, זהו סוד הגלגול.
בחור חסידי הגיע לחזון איש ואמר לו: "רב'ה, מצאתי מטבע כסף… 'מעות מפוזרות הרי אלו שלו', הגמרא אומרת כי ודאי הבעלים התייאשו, עוד כתוב בגמרא שאדם עשוי למשמש בכיס, אך עדיין חושש אני, שמא הבעלים לא משמש בכיסו? האם מותר לי להשתמש במטבע שמצאתי?"
פסק לו החזון איש: "אל דאגה! המטבע ודאי שלך. זוהי ההלכה!"
"אלו ממש דברי הבעל שם טוב", שמח הבחור.
אומר הבעל שם טוב, שאם אדם היה חייב כסף לחברו בגלגול הקודם ולא החזיר לו, בדורות הבאים יגיע נכדו או הוא בעצמו – ויקבל את כספו חזרה. יתכן מקרה, שבית דין חייבו את האדם בכסף שלא היה חייב, אך לא היה לו את הראיות שהוא פטור, ונאלץ לשלם בעל כורחו, גם במצב כזה ישוב אליו הכסף בדורות הבאים.
הוסיף החזון איש ואמר לבחור: "אם המאבד לא התייאש עדיין מאבידתו, אז לא קיבלת את הכסף מן ההפקר אלא קיבלת את זה ממנו. כנראה בגלגול הקודם, קיבל ממך המאבד כסף שלא כדין, ועכשיו עליו להחזיר אותו. לכך, ההלכה הפסוקה היא, שכאשר מוצאים מטבע – 'הרי אלו שלו'."
כמה נורא הדבר – יכול אדם לשוב לעולם הזה בגלגול, בשביל מטבע אחת קטנה שטרם החזיר!!
את המעשה הבא סיפר ר' שלום שבדרון, ששמע מר' אליהו לופיאן, ששמע מהסבא מקלם ששמע מרבו ר' ישראל סלנטר, ששמע מר' זונדל מסלנט שהיה תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין.
בישיבת וולוז'ין היה בחור חולה ר"ל, שהיה צורך לשלוח אותו לבית חולים גדול בברלין שבגרמניה. ר' חיים מוולוז'ין שלח איתו בחור נוסף, שילווה אותו ויעזור לו בדרך. נסעו שני הבחורים, והתגלגלו בכרכרות וברכבות, בדרכם לבית החולים. בדרך לנו באכסניות דרכים.
לבחור החולה, לא היה מספיק כסף. הוא נשאר חייב שבעה רובלים לבעל בית המלון, והבטיח לו שיחזיר לו את החוב עם החבר שליוה אותו. בעל בית המלון הסכים.
כשהגיעו השניים לברלין, פגשו בהוריו של הבחור החולה. הלה ביקש מהוריו שיחזירו שבעה רובלים לחברו, שישיב את החוב בדרכו חזרה. החבר לקח את הכסף, נפרד מחברו וחזר לישיבה. בדרך חזור נסע במסלול אחר. הוא לא עבר דרך בית המלון בו שהו בהלוך, ושכח מכל העניין. כששב לישיבה, סיפר לר' חיים את כל השתלשלות העניינים, ושב לענייניו בישיבה.
עבר זמן, מצבו של הבחור החמיר, והוא נפטר לבית עולמו, לדאבון לב כולם.
חצות לילה. בית המדרש עודנו מלא. הבחורים יושבים ולומדים. ר' חיים, ראש הישיבה הקדוש, פוסע בין ספסלי הלומדים, ולפתע, נעצר על עומדו. לתדהמת כל הנוכחים, החל ר' חיים מדבר עם אי מי, בהבעות פנים, אך מולו לא עמד אף אחד!
לאחר השיחה התמוהה, אץ ר' חיים לחברו של הנפטר, הקים אותו ממקום יושבו וקרא בזעקת שבר: "אוי ווי, כיצד זה שכחתי!!" הוא הוציא סכום כסף מכיסו, והורה לבחור המבולבל: "רוץ מהר, קח סוס ועגלה וסע אל האכסניה בה התארחתם בנסיעתכם, שם תשלם לבעל המלון את חובו!"
הבחור מיהר לעשות כמצות רבו, והחזיר את החוב.
כשחזר לרבו, שמח ר' חיים וסיפר לו: "חברך שנפטר, עלה לעולם האמת ועבר את כל הדינים, הלא תלמיד חכם מופלג הוא וירא שמים, אך משום מה הדרך לגן עדן היתה חסומה עבורו, וכל כך למה? כי חייב היה שבעה רובלים לבעל האכסניה.
תמה הנפטר: 'זוכר אני, כי שילמתי את חובי!'
'אמנם אתה שילמת את חובך', ענו לו בבי"ד של מעלה, 'אך מה לעשות, והכסף טרם הגיע ליעדו, משמע, החוב לא שולם!'
'מה אעשה?' פכר הנפטר את ידיו ביאוש.
'אין מה לעשות!' פסקו לו בבי"ד של מעלה 'עליך לשוב לעולם הזה בגלגול, או להשאר בפתח גן עדן, אך להכנס – לא תוכל!'
הנשמה האומללה החלה לבכות ולצעוק.
או אז הגיע פסק נוסף: 'מאחר ועשית את ההשתדלות הראויה להשיב את החוב, ניתנת לך האפשרות להתגלות לר' חיים, רבך, והוא יסדיר את העניין!'
כשראיתי כמה גדול הוא צער הנשמה למעלה, בטרם הושבה הגזילה, מיהרתי לזרז אותך, לרוץ ולהשיב את החוב", סיים ר' חיים את דבריו לבחור.
לאחר כמה ימים, התגלה הבחור לר' חיים בשנית, ואמר לו: "רב'ה, תנוח עליך דעתך על שהנחת את דעתי".
כמה עלינו להזהר בנושא הגזל. אם אדם לוקח דבר מה ולא רושם זאת לעצמו, מי יודע לאן ירדוף אותו החוב?!
לכן, ראשית לכל חייב האדם להיות זהיר בממונו. כל פרוטה שלא שילמנו – היא דבר מסוכן, כמו משחק באש, אדם חייב להיזהר ולשלם או לרשום כל חוב, שחלילה לא יבוא למצב שיאלץ להתגלגל פעם נוספת לעולם הזה, קשה לתאר אלו ייסורים נוראים הם, לעבור מחדש את כל החיים.
יעזור הקב"ה שנזכה להיות ישרים, ונקיים בממון, אזי נזכה לשני העולמות – העולם הזה והעולם הבא.