"וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה… הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ" (בראשית כ"ד, כ"א)
מעשה ב'עני ואביון', שנפלה עליו הוצאה בסכום של אלף דאלער (דולר), ולרש אין כל. התיישב בדעתו וכתב מכתב לבורא עולם, וכה כתב, 'אבי שבשמים ראה עניי ועמלי, הצילני מחרפת רעב, שלח לי אלף דאלער', וחתם בסופו, 'מנאי בנך פלוני בן פלוני'. עטף את המכתב בנייר נוסף מבחוץ, וכתב עליו 'לכבוד מלך מלכי המלכים, מאת פלוני', ושלחו על ידי ה'בי דואר'. כבוא אחד מאנשי הדואר להעביר מכתב מכתב למעונו, וראה את דבר מכתב זה בין שאר המכתבים, מאחר שלא הורגל בכגון דא, וגם לא ידע איה מקום כבודו, פתח את המכתב ויקראהו. בראותו את הנכתב, נכמרו רחמיו על עני זה וגמר אומר בנפשו לתרום עבורו חמש מאות דאלער, וממחשבה למעשה, עטף המעות בנייר, וכתב עליו מבחוץ באותו 'מטבע לשון' – 'לכבוד פלוני, מאת מלך מלכי המלכים'…
כעבור כמה חודשים שוב הוצרך העני לסכום כזה, התיישב וכתב שוב מכתב להשי"ת, וכתב כדרך העולם, לכבוד אבי שבשמים, תרומתך בחודש פלוני נתקבלה בברכה, אבקשכם לשלוח לי בשנית אלף דאלער, כי ההוצאות למעלה ראש, אין הקומץ משביע את הארי, אמנם זאת אוסיף לבקשכם, 'כי בפעם הזאת לא תחזירו לי המכתב על ידי ה'בי דואר' מאחר ובפעם הקודמת לקחו לעצמם מחצית מהסכום', וחתם בשמו…
הנה עני זה 'מאמין ואינו מאמין' היה, כי האמין שהקב"ה שלח לו את המעות, אבל עדיין סבור היה שפלוני ופלוני נטלו משלו לעצמם… הבה נא נפשפש במעשינו האם שונים אנו מאותו העני, האם בבואנו 'למעשה' נשכיל ונבין שאין ביד אדם אחר להפריש לעצמו מקצת מחלקנו הנשלח לנו מן השמים… ונפסיק להתלונן ולבכות יום ולילה על כי פלוני הזיק אותנו ופלוני הפסיד אותנו.
סיפר לי אחד מבני החבורה מעשה שהיה עם אחד ממכריו במשך שנת תשע"ו, בראשית השנה ערכו באחת הקהילות בארה"ק אסיפה דחופה לכל ה'שדכנים' אשר באותה הקהילה – לעוררם ולזרזם להשים על לב לעשות מלאכתם בפרט בהבאת זיווגים הגונים לבחורים מבוגרים שנתרבו באותה העת בקהילה. והנה, רק שדכן אחד מבני הקהילה לא נקרא לאותה אסיפה (ואין כל נפק"מ מחמת איזה 'חשבון'), הלה נפגע עד עמקי נשמתו, ובצדק. מה גם שבאותה אסיפה הובטח סכום נכבד שישולם מטעם הקהילה לכל שדכן שיביא שידוך לידי גמר והלה לא נכלל ב'הבטחה' זו, גם לא קיבל לידו את רשימת הבחורים הממתינים לזיווגם כמו שקיבלו כל המשתתפים באסיפה… אמנם הלה לא שת לבו למכה שקיבל אלא התגבר בכוחות עצומים ונתעלה ממעל לטבע העולם, המשיך בעבודת הקודש אשר הנחילו הקל, מבלי לעורר מהומות, וראה זה פלא בשלהי שנת תשע"ז חישב השדכן ומצא כי במשך השנה הביא 19 שידוכים לידי גמר, כמות זו מרובה פי כמה וכמה לעומת הישגיו בשנים קודמות.
כעי"ז היה אומר הרה"ק ה'שפע חיים' זי"ע, את ה'לולב' שורפים בערב פסח, את ה'אתרוג' אוכלים ב'חמשה עשר בשבט', ולא ידעתי גם תמהתי כיצד נתעלו הערבות לעלות מיד ממעל לארון הקודש, והרי ערבה זו אין בה 'לא טעם ולא ריח'. אלא ביאורו, כי אדרבה, אף שאיננה שווה מאומה, מכל מקום מכיון שחבטוה בקרקע חמשה חבטות תעלה במדרגה להיות ממעל לארון הקודש, ללמדך כוחם של מקבלי חבטות וסובלים בדומיה את בושתם.
מעניין לעניין, ידוע בשם החזו"א שבאמירת 'בורא רפואות' (בברכת יוצר) יכוון להינצל מכל מחלה, ובפרט מהמחלה הידועה (הגאון רבי רפאל דוד איערבאך זצ"ל).
כעי"ז אומרים מהרה"ק המגיד מקאז'ניץ זי"ע לכוון ב'המחדש בטובו בכל יום' להינצל מכל מחלה, והיינו שיברא רפואות חדשות וממילא נתרפא מכל חולי…
על כל דבר ודבר הוה מתפלל לפני המקום וירווח לך, וידוע דבר המעשה שפעם שמעו תלמידי הרה"ק מקאריץ זי"ע את רבם מתפלל אחר תפילת 'שמונה עשרה' 'יהי רצון שתחזור המשרתת לביתי' והיו התלמידים סבורים כי בודאי כוונת רבם על סודות טמירים ונעלמים (וה'משרתת' תרמוז על ספירות עליונות, ו'ביתי' רומז על ספירות אחרות), אך הוא ז"ל ביאר להם רוב פשטות כי כוונת הדברים על פי פשוטו ממש, כי הרבנית כבר באה בימים והמשרתת שעזרה לה בעבודות הבית נתכעסה עליה ועזבתה, וקשה עליה לעבוד עבודות אלו בעצמה, ע"כ בקשתי שתשוב לביתי, כי למי אפנה אם לא לצורי וקוני… ('דברי שמואל' חנוכה נר ג).
וכבר ביארו דברי המדרש שבא לדמות עניין התפילה לתולעת בב' אופנים. ראשונה, כשם שאין בכח התולעת להפיל את הארז בנגיסת פה אחת, אלא רק לאחר שהיא נוגסת וחוזרת ונוגסת פעמים רבות או אז תוכל להפילו, על דרך זה יתפלל האדם ויחזור ויתפלל אף אם עדיין לא נושע לא יתייאש אלא ידע נאמנה שכל תפילה ותפילה מקרבת את הישועה, וסופה לבוא. בדרך זו ביארו את הפסוק (איכה ב יט) 'שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. ומהו הלשון 'כמים', שמדרך העולם, בשעה שנוטל האדם כוס מים לשתות לרוויה, ונתקל בדרכו ונשפכו לו כל המים, ודאי שלא יסכים מחמת זה להשאר בצמאונו, אלא יטול בשנית כוס מים להרוות צמאונו, ואם גם זה יישפך ימזוג מיד 'כוס שלישי' וכן הלאה, כך נמי הדרך בצלותא ובבעותא, אף אם רואה האדם שתפילתו לא נתקבלה בפעם הראשונה לא יפסיק מלהתחנן לפני בוראו, אלא ישוב להתפלל עוד ועוד עד שלבסוף יענוהו מן שמיא.
עוד נלמד מהתולעת – כשם שהתולעת בוטחת אך ורק בפיה, ואין עולה על דעתה כלל וכלל להביא גרזן או כל כלי אחר לגדוע בו את העץ, כמו כן נעמוד בתפילה מתוך אמונה שרק על ידה יושיענו אבינו שבשמים, ובל נסמוך על שום דבר אחר שהוא יהא בעזרנו.
אף בזה יבואר הדמיון של 'שפכי כמים לבך' ולא אמר כיין וכשמן, כי הם נשארים דבוקים מעט בשולי הכלי, ורק המים נשפכים עד הטיפה האחרונה, לומר שהמתפלל ישפוך לבו בתפילתו וישים כל תקוותו רק בזו התפילה ולא בפעולת ההשתדלות אשר הוא עושה.
בדרך זו פירשו מה שנאמר (תהילים קכג ב) 'הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו', שכדוגמת העבד הנתון כולו תחת מרותו של אדונו, ואין שום נברא בכל היקום אשר יכול להעניק לו שטר שחרור ולהוציאו מעבדותו אלא אדונו, לכך עינו ולבו כל הימים רק אל האדון, כך על כל יהודי לחיות בידיעה ברורה שאין לו אל מי לפנות ולקוות לישועה ולרחמים כי אם אל אביו שבשמים, ואך הוא יכול להיטיב לו כדי סיפוקו.
(באר הפרשה – נח)