בקיץ תש"ג הקים הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל את מפעל 'אש דת' במטרה להכשיר צבא מוכשר של מחנכים שיחוללו מהפך חינוכי בקרב יהדות ארה"ב. את המפעל הקים במונסי', שאז עדיין הייתה כפר נופש מרהיב עין.
וכה סיפר הגאון רבי משה וולפסון שליט"א ראש חבורת 'אמונת ישראל': כזו היתה שיטתו מקדמת דנא, להמשיך יראת שמים בלבבות על ידי שמעורר החושים לראות ולהתבונן בגדלות הבורא יתברך שמו. היה מפשיל עיני התלמידים לראות את הדר הבריאה וזיו העולם. היה יוצא תכופות החוצה ביחד עמהם, כשהוא נושא את עיניו השמימה אל הכוכבים הנוצצים וקורא נלהב 'מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית! מה רבו!
"הגלות" – אמר לנו אז ב'אש דת' – "נטלה מישראל במידה רבה את הטעם והחוש האסתטי. הלא באמת יש לכל איש יהודי נשמה פיוטית, וכולנו אוהבים את הפיוטיות ואת השירה, את ההדר ואת היופי, אלא שהגלות עשקה זאת מקירבנו".
יום אחד בחדרו, יום שרב חרישי, כאשר הבריאה כאילו עצרה את נשימתה, העלים באילנות ניצבו דום בלי נוע, רבי שרגא פייבל השקיף לעבר צמרת העץ המזדקר ממול בחצר, והצביע לעינינו על עלה בודד בראש הצמרת המתנועע כלשהו. "עלה זה – הסביר לנו בארשת פנים רצינית ביותר – הוא החזן, וכל שאר העלים מקשיבים כעת לתפילתו, לשירתו"…
(שלוחא דרחמנא)