ב'מגן אברהם' (ריש סימן תקפ"ג) כתב בשם רבנו דוד אבודרהם זצ"ל, שנהגו לאכול דגים בליל ראש השנה, לסימן לפרות ולרבות כדגים.
ומהו :'לפרות ולרבות', שנאמר בברכות: "והפריתי אתכם והרביתי אתכם",ופירש רש"י הקדוש: "והפריתי אתכם" – בפריה ורביה. "והרביתי אתכם" – בקומה זקופה. ושתי ברכות אלו ניתנו לדגים: "וידגו לרוב"- כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם, וברכת "והרביתי אתכם", ריבוי וגידול עצמי, בבחינת: "בקומה זקופה", שהדג כל זמן שמזקין מוסיף גבורה (שבת עז ע"א, עבודה זרה ל ע"ב). שתי בקשות אלו מבקשים אנו באכילת הדגים.
ונהגו שאוכלים את ראש הדג ואומרים: "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב"('מגן אברהם', שם).
בסיעתא דשמיא, נאמר טעם נוסף באכילת הדגים, ובמיוחד באכילת ראש הדג. ומרן החתם סופר זצ"ל נהג לאכול דג ממולא געפילטע פיש, כסימנא טבא, שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה. נכליל גם עניין זה בדברינו, בעזר שמו יתברך, ונקדים ונספר:
חי עמנו לאורך ימים ושנים טובים וארוכים, בבריות גופא ונהורא מעליא, רבי יהושע אייבשיץ הי"ו, מה"שרידים אשר ה' קורא" (יואל ג, ה),שהקדיש חייו להנצחת קידוש השם במלחמה הנוראה. אביו הי"ד ניהל אכסניה בווייערעשוב, ואחד האכסנאים, רבי הלל כהן ע"ה, תלמיד חכם מובהק ניסה לשכנעו לנסוע עמו לרבו, הגאון הקדוש רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא זצ"ל. גאונותו המופלגת וחריפותו העצומה של הרבי מאוסטרובצא נודעה בכל רחבי פולין. ב'מילי דשמיא' מי ידמה ומי ישווה לו: ביראתו המופלגת, בתפילותיו הנרגשות, וארבעים שנות צומו! אבל גם ב'מילי דעלמא' נתקיים בו מאמרם (אבות פ"ו מ"א) שהלומד תורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושיה. פתח רבי הלל וסיפר, ורבי יהושע שומע:
היה זה בתום מלחמת העולם הראשונה. לפניה היתה פולין תחת כיבוש רוסי, במהלכה תחת כיבוש גרמני, ולאחריה קבלה עצמאות. רבי הלל עסק ביבוא מוצר שהיה כשר תחת השלטון הקודם, ונאסר מטעם השלטון הנוכחי. הוגשה נגדו תביעה, ועלול היה להישפט לקנס עתק ולכמה שנות מאסר. המשפט עמד להיערך בעיר המחוז קאליש, והוא שכר את שירותיו של עורך דין ממולח ויקר. הודיע עורך הדין שאין מוצא, החוק ברור והעובדות מוסכמות, הנאשם יהודי והשופטים גויים, ויש להם נטייה למצות עמו את הדין. לפיכך הוא מייעץ להסמיכו להגיע עם הפרקליטות לעסקת טיעון, בה יגזרו רק כמה חודשי מאסר וישולם קנס חלקי.
אם השופטים יאשרו את העסקה, ייצא בזול מן הפרשה. בדרך כלל, מאשרים השופטים. אבל כשהנאשם יהודי, אין לדעת.מה עושים? נוסעים אל הרבי לקבל ברכה, שהשופטים יסתפקו בעסקת הטיעון. נסע לאוסטרובצא ונכנס אל הקודש פנימה. שמע הרבי ויעץ: "אל תחתום".נדהם! בטוח היה שיקבל ברכה, וזהו. מה פירוש לא לחתום? הלא ייגזר עליו חלילה העונש המירבי!
אמר הרבי: "תנחה את עורך הדין למשוך ולסחוב את הדיון. יודיע שעדיין אינו מוכן, ויקבע תאריך אחר. אזי יודיע שלקוחו אינו חש בטוב, ויקבע תאריך נוסף".
"אבל עורך הדין יעץ לחתום ולסיים את העינוי!"
חייך הרבי: "כפי הנראה, עורך הדין הגוי אינו יודע גמרא מפורשת, שכשיש ליהודי דין ודברים עם גוי, ישתמט מלדון עמו בחודש אב, שמזלו רע ליהודים, וישתדל לדון עמו בחודש אדר, שמזלו טוב ליהודים. גמרא מפורשת (תענית כט ע"ב), ונעלמה מעיני הגוי"…
תמה רבי הלל באזני רבו תמיהה כפולה: "ראשית, כעת איננו בחודש אב. ושנית, מי יאמר שהמשפט יידחה לחדש אדר?!"
הסביר הרב: "הידעת מדוע חודש אב מזלו רע? כי מזלו אריה. וחודש אדר מזלו טוב, כי הוא דגים. מה בין אריה לדגים? האריה רודף אחר טרפו, אבל הדג נוהג הפוך. כשהוא עולה ברשת ופותחים את בטנו, מוצאים שכל הדגיגים ראשם כלפי זנבו של הדג הבולע. הווי אומר, שאינו רודף אחריהם להשיגם. אלא משייט הוא לדרכו ופותח לועו, והם נכנסים מאליהם –
"ויותר מכך: אילו היה נוהג כאותו ארי, ומזנק ובולעם מאחוריהם, היו זנבותיהם וסנפיריהם נפרשים, מחוררים את לועו וחונקים אותו. אבל כשהם נכנסים לתוך פיו מצד ראשם, הסנפירים והזנב מקופלים והם מחליקים לתוך מעיו…
"והורונו רבותינו, שאין ליהודי להיות כאותו ארי, היוזם ופועל ומזנק וטורף. יהיה כדג המשייט לדרכו, ולא ידאג, ממרום יסדרו הכל על הצד היותר טוב, והראיה, שהדגיגים באים לתוך פיו"…
הרעיון נפלא, אבל רבי הלל לא היה רגוע. "רבי", הזכיר, "עורך הדין מומחה ובעל מוניטין, ואמר שאינו רואה דרך אחרת".
"והוא צודק!", הסכים הרבי במפתיע. "עד כה דברנו על הדג הטורף. אבל מזל אדר דגים, שניים. יש לקח גם מהדג הנטרף. עיניו בראשו, כידוע, ומשייט הוא בים, וחושש לנפשו. שהרי 'דגים שבים, כל הגדול מחברו בולע את חברו' (עבודה זרה ד ע"א). מצטער הוא שאין לו עיניים גם בזנבו, ואינו יכול להישמר מאויב שיתקפו מאחור. אבל מקדימה, מקדימה עיניו בראשו. יידע להזהר.
"ומה לבסוף? נכנס בעיניים פקוחות ללוע הדג. זה מה שמציע עורך הדין הנכבד"…
נו, אחרי כזה פסק אין מה לומר. הנחה את עורך הדין למשוך את המשפט, והלה הזהירו באלף אזהרות: "יש גבול לסחבת, ולבסוף ישיתו עליך את כל חומר הדין".
ומה היה הסוף? שהוכרזה חנינה לרגל חג לאומי, והמשפט בוטל…
ולענייננו, מדוע אוכלים דגים, וראש דג, ודג ממולא, בראש השנה? –
כידוע, מחודש אב מתכוננים, ובחודש אלול נרעשים, ובימי הסליחות זוחלים ורועדים. יודעים מה מונח על כפות המאזניים, ועד כמה "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", "חננו ועננו כי אין בנו מעשים". עורכים חשבון נפש, והיריעה מחוררת כרשת. יודיעם שהיה ראוי ללמוד יותר, להתעלות יותר, לפקוד יותר שיעורי תורה, אבל אין פנאי, עסוקים במרדף אחר הפרנסה, שהרי אם אין קמח אין תורה. וככל שרודפים יותר אחר הקמח, כך נותר פחות פנאי לתורה.
ולא לומדים לקח מן הדגים.
מהראש של הדג, שהדגיגים נכנסים ללועו מאליהם, בלא שירדוף אחריהם. מהמילוי של הדג, שהדגיגים הממלאים את בטנו ראשם כלפי זנבו וסנפיריהם מקופלים, להחליק פנימה!
הן זה היה לקח המן, שירד לצדיקים על פתח ביתם, שלא יצטרכו לשוטט אחריו. הרשעים, "שטו העם ולקטו" (במדבר יא, ח), שוטטו למרחקים (יומא עה ע"א). ופרשו בזוהר הקדוש (ח"ב סב, ב): "שטותא הוא דהוו נסבין לגרמיהו" – בשטות נהגו, שאם היו מחפשים אותו בפתח ביתם, היו מוצאים אותו שם. משחשבו שהוא במרחקים, הוצרכו להרחיק למוצאו שם.
ונזכר דברי החסיד בעל 'חובות הלבבות' זצ"ל (בסוף הקדמת שער הבטחון), באותו חסיד שהפליג לארץ רחוקה לבקש פרנסתו. פגש שם בכומר לעבודה זרה ולעג לפתיותו.
התעניין הכומר: "ואתה, למי אתה עובד?"
התלהב והודיע:"אני עובד לבורא הכל יכול, שליט יחיד בעולמו, הזן את העולם כולו בטובו!"
אמר לו הכומר: "פעלך סותר את דבריך! כי אילו היית מאמין בזה היה ממציא לך פרנסתך בעירך, ולא היית צריך לנדוד לכאן!"
לא מצא החסיד מענה, שב לארצו, ולא יצא עוד מעירו!
וידוע סיפור המדרש (תנחומא תזריע ו) באותו כהן שסבל מדוחק פרנסה ובקש לצאת לחוץ לארץ. אמר לאשתו: "רגילים לבוא לכאן שאראה את הנגעים, אדריכך מה לומר. דעי, שלכל שערה ושערה מעין בפני עצמה, וכשייבש, ילקה השיער".
אמרה לו: "ישמעו אזניך מה פיך מדבר. ומה אם לא לכל שיער ברא הקדוש ברוך הוא מעיין שישקהו, אתה, שאתה בן אדם וכמה שערות לך, ובניך מתפרנסים על ידך, לא כל שכן שיזמן לך פרנסתך במקומך?", ולא הניחתו לצאת!
ונספר –
יהודי פגש בגאון רבי שמואל הלפרין זצ"ל. כשנודע לו שהוא מחסידי הרב מטשורטקוב זצ"ל, אמר לו: "רבך הציל את חיי!"
התעניין רבי שמואל: "הכיצד?!"
פתח וסיפר: "התגוררתי בוינה, וסבלתי מדוחק הפרנסה. החלטתי להגר לארצות הברית. המצב בה מבחינה רוחנית היה בשפל המדרגה, אבל ההכרח לא יגונה. רכשתי כרטיס הפלגה וערכתי סבב פרידה מידידי.
יעצני ידיד: "לך לקבל ברכת פרידה מהרבי מטשורטקוב. איש אלוקים קדוש הוא, וכשיברכך בברכת הצלחה תהא דרכך סלולה".
איני נמנה על החסידים, ומימי לא בקשתי ברכת צדיקים. אבל הגירה לארץ זרה, שאינך יודע אפילו את שפתה, דבר מפחיד הוא. הלכתי לקבל ברכתו.
חששתי שישאל מה עם האידישקייט, איך מסכן אני את עתידם הרוחני של ילדי. אבל מה אעשה, אם אין קמח אין תורה, והקמח מצוי שם.
לשמחתי, לא ערער על ההחלטה. להפך, שמח לשמוע שאני נוסע. אמר: "מזה זמן רב שאני מצפה לפגוש אדם שמפליג לארצות הברית, למסור בידיו שליחות. כך תהיה לשליח מצווה".
מה השליחות?
"תמסור פריסת שלום ממני צו דעראמעריקאנער גא-ט", לאלוקים האמריקאי!
הזדעזעתי: "האין האלוקים באמריקה אותו אלוקים שבכאן? והלא מלוא כל הארץ כבודו, ממזרח שמש עד מבואו!".
"האמנם?!", השיב הרבי, "אם כך, מה לך להרחיק נדוד?שב במקומך ויפרנסך כאן!"…
"פעפעו בי הדברים כארס של עכנאי", סיפר האיש, "ובטלתי את כרטיס ההפלגה שרכשתי לאניהטיטאניק, אניית הפאר שטבעה בהפלגת הבכורה!"…
מסופר, שה'קדושת לוי' מבארדיטשוב זצ"ל, עצר יהודי מבוהל שאץ-רץ ברחובה של עיר. "לאט לך", יעץ לו, "מה אתה רץ?!"
יניחהו הרבי, אין לו פנאי, הוא רודף אחר פרנסתו, להביא לחם לפי הטף!
"אבל מנין לך שהפרנסה שם, ואתה רודף אחריה", שאל הרבי, "אולי היא בצד השני, ואתה מתרחק ממנה?"…
ובאמת, אינה לא שם ולא בכוון ההפוך. אם באותו זמן שהוא רודף ורץ, מרחיק נדוד, יישב ללמוד, יהיה בגדר: "צדיקים, על פתח ביתם!".
ואולי גם מהבחינה הזו נמשלו הצדיקים לדגים ('כלי יקר' במדבר יא, כב בשם הקדמונים, של"ה תענית קעז מתיקוני הזוהר נט, ב), שאינם טורחים אחר מזונם אלא אדרבה, מזונם בא לפיהם מאליו.
[ובדרך צחות, נאמר שלכן מוקפת פרשת "ויהי בנסוע" (במדבר י, לה) בנו"נין הפוכים (שבת קטו ע"ב). 'נון', הוא דג בארמית. לומר, שהמבקש לנסוע ולנדוד יתבונן בדג, ואולי ישוב על עקבותיו].
ובערכנו חשבון נפש על מאורעות השנה החולפת, בהיווכחנו כמה זמן הושחת ברדיפה אחר הפרנסה, כמה טרדה את מנוחתנו והעסיקה אותנו. בכמה רוחניות ובכמה תורה ותפילה שילמנו עליה, ממש: "בנפשו, יביא לחמו", רחמנא לצלן. איזה מחיר שילם הבית ונפגם חינוך הילדים, ההשגחה ותשומת הלב, והדברים ידועים, יש לשנות כוון ולהחליט: לא נהיה מהרשעים ששטו ולקטו, ושטותה הוא דהוו נסבין לגרמיהו!
נטעם מראש הדג הממולא, ונבין משמעותו. נהיה כצדיקים המקדישים יותר זמן לתורה, והמן יורד להם בפתח ביתם!
(מתוך 'מקרבן לתורה' ראש השנה)