הרב אברהם פוקס
עיניהם של צדיקים צופיות למרחוק ויש בכוחן להתבונן ולראות דברים שאדם מן השורה לא מסוגל לצפות. כוח זה מוטבע בהם בעקבות העיסוק התמידי בתורת השם. העיניים שאינן יוצאות מן הגמרא מסוגלות לדברים על-טבעיים.
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה מכיר בכלי אם הוא טבול אם לאו, ואמר שכאשר הכלי טבול הוא רואה עליו שם הוויה… כשסיפרו את הדבר למרן הרב מבריסק זצ"ל, אמר שאינו מתפלא על כך. "וכי פלא הוא על ר' איסר זלמן? האם את שיחות החולין שלו אנו מבינים"?…
ואם רוצים לדעת מדוע לא התרגש הרב מבריסק מסיפור זה, כדאי לקרוא גם את הסיפור הבא.
גדלותם העצומה של גדולי ישראל נמדדת דווקא במעשיהם הקטנים, לכאורה, אשר התבוננות בהם תחנך גם אותנו כיצד להגיע להרגשים בדקי-דקויות ולהגיע למצב שבו נוכל להרגיש את ליבו של זולתנו.
מספר הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: זכורני מעשה שהתרחש בעת שלמדתי בת"ת "עץ חיים" ושגרם להתרגשות רבה בקרב כל הילדים שהיו נוכחים בשעת מעשה. היה זה בעת שמרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ליווה את חתנו הגר"א קוטלר זצ"ל, ונכדו רבי שניאור זצ"ל, עם שובם לאמריקה, בדרכם להקים את מבצר התורה הגדול של ליקווד.
האב – מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל – ובנו, ענקי התורה, ניצלו כידוע בניסי ניסים מציפורני הנאצים בשואה, ולאחר שהייה קצרה בארץ ישראל טסו לאמריקה, ומרן הגר"א קוטלר זכה להיות שם ממקימי התורה ביבשת האמריקנית. הבן, ר' שניאור, היה אז בתקופת אירוסיו, והחתונה היתה אמורה להיערך מיד עם שובו לאמריקה.
התרגשות רבה ניכרה בר' איסר זלמן בעת שחתנו ונכדו נפרדו ממנו, וירדו בגרם המדרגות, בדרכם לרכב שהמתין למטה, שהיה אמור להובילם לשדה התעופה.
והנה, הבחינו תלמידי הת"ת שר' איסר זלמן לא ירד עד לרחוב ממש, אלא ליווה את ר' שניאור ואביו רק עד אמצע המדרגות שהובילו מדירתו אל הכביש, נישקו וניפרד ממנו. תלמידי הת"ת ביקשו לדעת מדוע ולמה לא ירד הגאון עד למכונית. הלא דבר הוא!
ואז השיב להם מרן הגרא"ז זצ"ל תשובה מרטיטת לב, שצריכה להרעיד את ליבו של כל אחד מאתנו:
"הרי לא כל חבריו של נכדי זכו להגיע למצב שבו הוא נמצא עתה. רובם נישחטו ונעקדו על קידוש השם, ואם כן כיצד יש באפשרותי לירד עד לרחוב, ולנשקו לעיני כולם, ולהפגין בכך את שמחתי; הרי יש משפחות רבות שלא הגיעו לרגע הזה?"
כך זוכים לגדלות ולקירבת השם, ורק כך ניתן להבין גם את המעשה הקודם בעניין הטבלת הכלי, כאשר הרב מבריסק התבטא שאינו מתפלא על מופת שכזה היוצא מתחת ידיו של אותו גאון…
(טובך יביעו)