וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ (שמות ד, יד)
זריזותו הנפלאה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ניכרה היטב לעיני העומדים לפניו בלילות בשעה שהיה משכים קום ליום חדש של תורה ועבודת ה'. אך נפקחו שמורות עיניו של רבינו, וכולו אומר זריזות ורעננות. בתוך זמן קצר להפליא, כבר רכון היה על גבי הגמרא…
ותהי לו תכונת הזריזות לקנין נפשי בר קיימא, וגם לעת זקנותו המופלגת, בעת שכוחות הגוף עזבוהו, אך בקושי יכול היה לשרך את רגליו, והוא נצרך לסיוע על כל צעד ושעל – לא הסכים רבינו להיעזר באיש, ואף לא בקרובים אליו ביותר, אם וכאשר הרגיש שיש באפשרותו לעשות את הפעולה בכוחות עצמו.
היטב ניכרה אצילותו באמצע הלימוד, בשעה שהיה נצרך לאיזה ספר. גם כאשר כולו היה מכאובים, מכף רגל ועד ראש ואין בו מתום, ובקושי הלך על רגליו עם ההליכון, תיכף ומיד היה נאזר בגבורה וקם ממקומו, בלי שיהוי והתלבטות ולו לרגע, ובכוחות לא לו היה מתרומם ופוסע עם ההליכון במהירות עד למדף בו נמצא הספר. בשובו למקומו, יש וכמעט היה נופל עם הספר בידו, מרוב מאמץ – עם כל זאת, ברגע שהקיץ משנתו להמשיך ולהשתעשע בשירת חייו, שירת התורה, היה נעשה הכל בזמן קצר ביותר, עד שבתוך דקות בודדות כבר היה יושב על יד הגמרא כשהוא שוכח עולם ומלואו על ייסוריו ומכאוביו.
בטרם הלימוד שבאשמורת הבוקר, היה רבינו שותה כוס קפה. זהירות יתרה נהגו צאצאיו העומדים לשרתו, לחמם את המים שבקומקום מיד בעת שרבינו התעורר, פן יגיע מצב בלתי אפשרי שהוא יתיישב ליד השולחן ויצטרך להמתין קמעה…
בשנים המאוחרות, הורו הרופאים לרבינו לבדוק את מידת הסוכר בדמו לפני שתיית הקפה, ואף ליטול תרופה אחת. כל אלו נעשו במהירות עצומה, כמו בסרט נע.
כשרבינו היה אומר את הפסוקים שלאחר ברכת התורה, כבר היה מושיט את אצבעו בשביל לבצע בה את הבדיקה. מיד כשסיים היה לוקח את התרופה, ותיכף כבר היו מגישים לו את כוס הקפה. המתח מצד הנכדים היה גדול, להספיק לעשות את הכל בזמן המדויק – בעוד רבינו עצמו שלו ורגוע, נפשו שלמה בכל מיני שלמות של מידת הזריזות החביבה, המביאה ליד המעלות הנשגבות שנמנו בברייתא דרבי פנחס בן יאיר.
"כדי שיעור צילום"…
ואולם, יחד עם חריצותו וזריזותו של רבינו הלהוט אחר התורה, הרי שבאותם רגעים גופא שהקדיש למען זולתו, לא היה ניכר עליו כלל שהוא לחוץ בזמן. רבינו היה יושב ומאזין בניחותא, שואל ומתעניין על פרט ופרט, ומשתתף בכנות גמורה בשמחתם או חלילה בצרתם של ישראל.
כך הדבר בשעה שהוצרך לצאת ולהשתתף באיזו שמחה – רבינו היה יושב בניחותא בזמן שהותו שם, כאילו כל הזמן שבעולם עומד ופנוי לרשותו. רק לאחר ששיער כי יצא כדי חובתו, לא היה משתהה עוד רגע אחד, אלא מתרומם ממקומו ופונה לצאת.
ביטוי קולע נשמע פעם מפי רבינו בעניין זה, באוזני ת"ח שהסיעו ברכבו לחתונה אחת. כשיצא רבינו מהרכב, ביקש הנהג לברר כמה זמן בדעתו לשהות בחתונה, כי על כן רצונו לדעת מתי לבוא לקחתו בחזרה. השיב לו רבינו: "כדי שיעור צילום"…
ואכן רבינו נכנס, עלה למזרח והתיישב ליד ידידו ומחותנו מרן הגרש"ז אויערבאך. אף הוריד את הכובע מראשו כדי לתת הרגשה לבעלי השמחה שהוא יושב בניחותא… הצלמים הגיעו במהרה וצילמו את רבינו מכל זווית, ואף גם יחד עם בעלי השמחה…
בתוך שתי דקות לבש רבינו בחזרה את הכובע ויצא מן החתונה. כאשר פתחו בנסיעה, הסביר רבינו לבן לוויתו, שבעצם בעלי השמחה אינם צריכים אותו בשביל הריקודים, אלא בעיקר בשביל התמונות, ובזה הוא משמח אותם. אם כן אפוא, זהו השיעור שעליו להיות שם, ותו לא מידי…
אמת כי משום כך היו הכל מייקרים את בואו של רבינו עד מאוד, ואף אם היה זה לרגעים ספורים ממש. ידעו כולם וחשו כי זמנו של רבינו מצומצם ומדוקדק ביותר, ועל כן ידעו להעריך כל רגע במחיצתו.
סיפר על כך אחד מגדולי הדיינים, שנכח פעם משך שעה ארוכה בשמחת חתונה שערך אחד מהעובדים בבית הדין לצאצאיו. רבינו, לעומת זאת, הגיע להשתתף בחתונה זמן קצר ביותר. לבסוף התברר כי לאותו עובד ישנה תרעומת גדולה – דווקא על הדיין… מדוע לא שהה שם יותר. כלפי רבינו, הכביר בעל השמחה בברכות והודאות על השתתפותו…
לתמיהת אותו הדיין, השיב והסביר העובד: "כבודו מגיע לכל חתונה, ולכן מצפה הייתי ממנו הרבה יותר… הרב אלישיב כמעט ולא מגיע לחתונות, זמנו קצוב כנראה מאוד, ולכן אם בכל זאת הגיע, הרי זו בשבילי חשיבות גדולה, למרות ששהה בחתונה רק זמן קצר…"
כך עלה ביד רבינו לשמח את בעלי השמחה, בזמן הקצר להפליא ששהה שם, כי על כן העניק להם באמת קורט מן היקר שבאוצרותיו: הזמן!…
(מתוך 'משוש דור ודור' – מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל)