בהלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי (כלל ו סעיפים א-ב) אנו מגיעים לשאלה מעניינת: דיבורי רכילות שהמספר אינו עובר עליהם באיסור רכילות, האם מותר לקבלם?
הדוגמה שמביא לכך ה'חפץ חיים' היא: אדם שמספר לחברו שפלוני רוצה להזיקו ועליו להישמר מפניו. אם אותו אדם מספר את הדברים לתועלת, ומקפיד על כל התנאים ההלכתיים שמתירים לספר, נמצא שהוא מצידו אינו עובר על איסור רכילות. אך מהו דין השומע? האם מותר לו לקבל את הדברים?
כותב ה'חפץ חיים' שגם באופן שהמספר אינו עובר על לאו ד'לא תלך רכיל בעמך', מכל מקום אסור לשומע לקבל את הרכילות [כלומר, אסור לו לקבל את הדברים כאמת גמורה, אלא רק לחוש להם]. ובביאורים ומוספים של 'דרשו' מביאים לכך דוגמה נוספת – גוי שמספר רכילות ליהודי. למרות שהגוי אינו עובר בלאו, אסור ליהודי לקבל את הרכילות.
מאידך, ב'ביאורים ומוספים' מביאים נידון נוסף, דומה מעט, שבו הדין שונה:
ראובן ביקש משמעון שילמד עמו למבחן ושמעון משיב לו – "היום אינני יכול, עלי להיות בביתי". והנה למחרת מספר לוי לראובן לפי תומו, כי אתמול היה עם שמעון במקום פלוני… לוי בוודאי אינו מספר כאן כל רכילות, אך אצל ראובן הופכים הדברים לרכילות. משום שבהצטרף הפרטים הידועים רק לו – מה שביקש אתמול משמעון ומה ששמעון השיב לו – הופך שמעון לשקרן בעיניו. אם כן, האם מותר לראובן להאמין לסיפורו של לוי?
במקרה זה, יש מי שכתב שמותר לראובן לקבל את סיפורו של לוי. ואין זה דומה לגוי שסיפר רכילות ליהודי, משום ששם הסיפור הוא בעצם דבר רכילות, ורק הגוי אינו עובר בלאו משום שאינו מצווה. אך כאן, עצם הסיפור אינו רכילות כלל.
אמנם, למרות שמותר לראובן לקבל את הדברים, מוטלת עליו החובה לדון את שמעון לכף זכות, ולמשל, לחשוב שמא הפציר בו לוי מאוד ולא יכול היה לסרב, וכדו'.