קמח שנרטב – אחסנתו והשימוש בו בפסח
* קמח שנרטב במים והתייבש – אם המקום שבו נגעו המים ניכר היטב, ניתן להפרידו עם מעט קמח מסביבו, ולהשתמש בקמח הנותר לפסח, אך ראוי לנפותו תחילה.
* קמח שאכלו ממנו עכברים, ולחלוחית הרוק התייבשה – נחלקו הפוסקים אם ניתן להכשיר את הקמח על ידי הפרדת החלק ששמנו אכלו משאר הקמח. ובשעת הדחק ניתן להקל.
* חיטים שננשכו על ידי תולעים – יש שכתבו שאין לחשוש שמא החמיצו מחמת הרוק שבפי התולעים, אך אם קיים ספק שמא נטחנה תולעת עם החיטים – נחלקו הפוסקים אם הקמח מותר בפסח.
* קמח שנוטפים לתוכו מים – אם הטיפות יורדות בזו אחר זו ברציפות – אינו מחמיץ, משום שהטפטוף ה'מַכֶּה' בקמח נחשב כעיסוי הבצק, המונע חימוץ. אולם בזמננו אין להקל בדבר.
דגן שנרטב – אחסנתו והשימוש בו בפסח
* הנוזל היחיד שגורם בוודאות לחימוץ דגן, הוא מים. והנוזלים האחרים, כגון מיצי פירות, יין, שמן, דבש, וביצים – המכונים כולם בשם הכולל 'מי פירות' – אינם מחמיצים כשהם בפני עצמם, אך כאשר הם מעורבים במים, הם מאיצים את תהליך החימוץ, ולכן אסור ללוש בתערובת של מים ומי פירות. וההפרשות הנוזליות היוצאות מגוף האדם, דהיינו: רוק, מֵי רגלים, והפרשות האף, העין והאוזן – מחמיצות כמים, כיון שהן 'תולדות המים'. ודם, חֵלֶב, ושומן, הן של אדם והן של בעלי חיים – אינם מחמיצים כשהם בפני עצמם, אך הם נחשבים כמי פירות.
* טבע הדגן, שלאחר זריעתו הוא מחמיץ מלחוּת האדמה, ונחלקו האחרונים בנוגע לדגן שנזרע בסמוך לפסח – אם צריך למוכרו לגוי.
* דגן שנרטב במים – אסור לאוכלו בפסח, וכן להשהותו ברשותו בפסח, אף אם לא ניכרים בו סימני חימוץ כלל. אולם, אם הדגן לא התרכך כלל, מותר למוכרו לגוי.
* דגן שירד עליו גשם וחלקו נותר יבש – מותר להשהות את הדגן היבש ברשותו בפסח. ולדעת הרמ"א, אסור לאוכלו בפסח; ובשעת הדחק ניתן להקל.
* דגן שהוּבל בספינה – אם הוא יבש וקשה, וצורתו וצבעו לא השתנו, מותר לאוכלו בפסח. אך אם אחסנוהו בחלקה התחתון של הספינה, שבדרך כלל מוצף במים, אסור לאוכלו בפסח, מחשש שהחמיץ.
* בשנה גשומה מאוד, אף שהגשמים הרבים ירדו גם על ערימות הדגן שבשדות – מותר לאכול דגן זה בפסח, אך אם נמצאו בו שיבולים שצמחה בהן תוספת כלשהי מחמת לחוּת הגשמים – צריך שכמוּת השיבולים שלא העלו צמחים תהיה גדולה פי שישים מכמות השיבולים שהעלו צמחים.
* דגן שנרטב במים והדבר אינו ניכר – בעת מכירתו ליהודי, חובה להודיעו כי הוא נרטב קודם לכן, כדי שיֵדע שלא להשתמש בו לפסח. וכמו כן, אין למכור לגוי כמוּת מרובה של דגן זה.
* מי שיש ברשותו קמח שהוא ספק חמץ, והוא יודע על קיומו של הקמח, אך סבור כי הוא כשר לפסח, ומותירו ברשותו בפסח – אם ביטל את חמצו כהלכה, אינו עובר על 'בל יֵראה'.