יום ראשון י"ז באב תשע"ט
ראובן ביקש משמעון לעשות עבורו 'עירוב תחומין' במאכל מסוים ושמעון עירב במאכל אחר – האם העירוב חל?
כפי שלמדנו, ניתן לעשות 'עירוב תחומין' על ידי שליח, דהיינו שאדם יכול לשלוח את חבירו להניח את המזון של העירוב במקום שבו הוא חפץ 'לקנות שביתה'. ולאחר הנחת מְזון העירוב במקומו, יאמר השליח: "בזה העירוב יהא פלוני מותר לֵילֵך למחר אלפיים אמה"; ולחילופין, יאמר המשלֵּח: "בזו הפת שמניח שלוחי לעירוב, אהיה מותר להלך למחר ממקום פלוני אלפיים אמה". ואם לא אמר כן השליח, ולא המשלח – העירוב אינו חל.
וכן רבים יכולים לשלוח אדם אחד לעשות עבורם עירוב תחומין, ויאמר: "בזה העירוב יהיו מותרים פלוני ופלוני לֵילֵך למחר אלפיים אמה".
ואם המשלח אמר לשליח לערב במאכל מסוים, ועירב במאכל אחר – אפילו אם מדובר במאכלים הקרובים זה לזה, כגון תמרים לחים ויבשים; בין אם המאכל הוא משל המשלח, ובין אם הוא משל השליח – העירוב אינו חל, כיון שבזה שהשליח שינה מדברי המשלח, 'עקר' את השליחות, והיא בטֵלה.
והוא הדין גם במקרה שמשלח אמר לשליח להניח את המזון במקום מסוים, והניחו במקום אחר – שהעירוב אינו חל; ואף אם המקומות קרובים זה לזה, כגון בית וחצר.
[שו"ע תט, ח ו־י, משנ"ב נא, נג, נד ו־נה, וביה"ל ד"ה ויאמר; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 34]
קטן שיום ה'בר מצוה' שלו חל בשבת – האם יכול לעשות 'עירוב תחומין' בערב שבת?
כאמוּר, ניתן לבצע 'עירוב תחומין' על ידי שליח. ושליחות זו, אינה פעולה בעלמא של הנחת חפץ במקומו, אלא היא פעולה של 'קניָן', כלומר, שבהנחת המזון במקומו קונה השליח שביתה במקום זה עבור המשלֵּח, ולפיכך, חרש, שוטה, או קטן, פסולים לשליחות זו, כיון שאינם בני דעת, ואין בכוחם לבצע קנין זה. ומשום כך, אף אם המשלח רואה מרחוק שהם מניחים את מְזון העירוב במקומו, אין העירוב חל.
ואילם שאינו מדבר אבל שומע, נחשב לבן דעת, וניתן לשולחו להניח את העירוב במקומו, אם המשלח יאמר "בזה העירוב..." (ראה לעיל); והוא הדין בקטן שעתיד להיעשות גדול בכניסת השבת – שמכיון שהעירוב חל בכניסת השבת, יש בכוחו לבצע את הקנין, ואילו את האמירה בערב שבת יאמר המשלח.
וגוי, או יהודי שאינו מאמין בתקנת 'עירוב תחומין', פסולים לשליחות זו, מחשש שלא יניחו את המזון במקומו; ואף אם המשלח רואה שהם מניחים אותו במקומו, אין הדבר מועיל, כיון שיש לחשוש שלא הניחוהו לשֵׁם עירוב.
[שו"ע תט, ח, משנ"ב מא-מג, וביה"ל ד"ה ויאמר; ביאורים ומוספים דרשו, 30]
"חֲזָקָה שליח עושה שליחותו" – בנוגע לאילו דינים אמוּרה 'חזקה' זו?
חכמינו ז"ל אמרו: "חֲזָקָה, שליח עושה שליחותו"; דהיינו, אדם שקיבל על עצמו שליחות לעשיית מעשה כלשהו, יש להניח כי ביצע את שליחותו. וכגון, מי שביקש מחבירו להניח עבורו את המזון של 'עירוב תחומין' במקומו, וחבירו ניאות לכך (בהסכמה מפורשת, ולא בהסכמה שבשתיקה), הריהו רשאי לסמוך על העירוב אף אם לא ראה שחבירו עשה זאת.
ונחלקו הפוסקים: לדעת השולחן ערוך, ניתן לסמוך על חזקה זו רק בנוגע לאיסורים דרבנן; ולדעת הרמ"א, בשליחות שבמידה ולא בוצעה ייכשל המשלח באיסור – וכגון ששלח את חבירו להפריש תרומה מפירות טבל, ואילו לא יפריש, והמשלח יסבור שהפריש, ייכשל המשלֵּח באיסור טבל – ניתן לסמוך על החזקה אף בנוגע לאיסורים דאורייתא.
וכאשר ידוע שהשליח ביצע את שליחותו, אלא שספק בידינו שמא שינה ממה שהצטווה לעשות – לכל הדעות, אף בנוגע לדינים דאורייתא יש להניח שהשליח לא שינה ממה שנאמר לו לעשות.
[משנ"ב תט, מט-נ, ושעה"צ מד-מה]