אדם שאל את החזון איש, איזה ספר כדאי ללמוד. אמר לו החזון איש ללמוד את ספרי החפץ חיים שמכניסים אמונה בחוש. דברי החפץ חיים מחזקים את האמונה.
רבי מנדל זקס, חתנו של החפץ חיים, סיפר לי על ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהיה רשכבה"ג, והיה ידוע ביכולותיו המופלאות, שהיה כותב שני מכתבים שונים בו זמנית בשתי הידיים. נוהג היה ר' חיים עוזר לא לשבת זמן רב באותו מקום. מגיע היה אל בתי הדין בוילנא שוהה שם דקה, שתיים, שומע את השאלה, אומר את דעתו ממשיך הלאה.
כשהיה החפץ חיים מגיע לוילנא, היה רבי חיים עוזר אוסף את כל רבני העיר לאסיפה מיוחדת. החפץ חיים היה יושב בראש ורבי חיים עוזר יושב בצדו הימני, ולא מש ממנו לרגע. במשך ארבע שעות תמימות, כל זמן האסיפה, היה יושב ומביט בפני קדשו של החפץ חיים, ולא גורע ממנו עין.
לאחר פטירתו של החפץ חיים, החל רבי אלחנן וסרמן לכתוב את תולדות חייו של הכהן הגדול מראדין, אך במהלך הכתיבה התחרט וחזר בו, באומרו שאדם יכול לכתוב רק לפי השגתו, ומכיוון שאין לו מספיק השגה בגדלותו של מרנא החפץ חיים אין לו אפשרות לכתוב עליו.
עד כדי כך היתה גדולה ועצומה קדושתו של החפץ חיים שאפילו גדולי וענקי העולם כרבי חיים עוז גרודז'ינסקי ורבי אלחנן וסרמן הרגישו שפלים לעומתו.
נעמיק בדברי קדשו של החפץ חיים במהות הימים הנוראים:
כתוב: "ומל ד' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך… לאהבה את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".
מסביר החפץ חיים מהו "למען חייך"? משל לאדם שהציל את חייו של הנסיך, וזכה להיכנס לחדר האוצרות למשך יום אחד, במשך כל אותו היום אסף האדם כסף, זהב, אבנים טובות ומרגליות, עד שהפך לעשיר המדינה. כל שנה באותו תאריך היה עורך מסיבה גדולה ויפה, וכל האנשים הגדולים במדינה היו מגיעים אף הם לחגוג עמו.
שאל אותם העשיר: "האם יודעים אתם מהו היום המאושר בחיי?"
ענו לו: "ודאי רגעי המסיבה הם הימים המאושרים בחייך…"
ענה להם העשיר: "טועים אתם, היום המאושר ביותר בחיי היה היום בו הייתי אדם פשוט ונכנסתי לתוך חדר האוצרות, או אז ידעתי שכל העושר האגדי הזה הולך להיות בחלקי…"
האדם עתיד לחיות בעולם הבא מיליונים ומיליארדים שנים, נצח נצחים, ומה יקבע את גורלו שם? שבעים או שמונים השנים שחי פה בעולם הזה. עכשיו זו שעת היריד, זהו זמן האהבה הגדולה ביותר להקב"ה. זהו הזמן החשוב ביותר. עכשיו אפשר לפעול!!
"דרשו ד' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" – אומרים חז"ל אלו עשרת ימי תשובה.
משל לאדם, בעל מסעדה, שהיה לו משפט קשה מאד. אמרו לו ידידיו "סיכוי אחד יש לך, רק אם תיגש אל המלך ובקש ממנו שיסלח לך". העצה היתה טובה אך לא ברת ביצוע, כיצד יגש אל המלך, והוא אזרח פשוט, בלי מהלכים בחלונות הגבוהים?!
נוהג היה המלך לצאת מחופש, ולהסתובב בין בני עמו. באחד ממסעותיו, הגיע המלך אל המסעדה של אותו אדם, וסעד אצלו. בעל המסעדה אירח אותו בנעימות ודבר איתו על עניינים רבים, אך בענייני המשפט לא דיבר עמו כלל, משום שלא העלה על דל דעתו שהוא יושב ומדבר כעת עם המלך. למחרת, עברה השמועה מפה לאוזן כי המלך בכבודו ובעצמו ביקר בעיר, ספק בעל המסעדה את כפיו בצער וקרא: "הרי יכולתי להציל את חיי, אם רק הייתי יודע שהמלך לפני…"
אומר החפץ חיים: בעולם הבא כבר נדע מי הוא מלך מלכי המלכים, אבל אז יהיה כבר מאוחר מידי, האפשרות לתיקון ניתנת לנו רק פה בעולם העשייה, כאן אפשר לבקש ממנו שימחל לנו, כאן נוכל להעלות את נשמתנו למדרגה עליונה ונשגבה.
יש לנו דרך לדבר אל המלך בלשון נוכח: "ברוך אתה ד'" – ממש כדבר איש אל רעהו. כמה יקרה לנו כל דקה בעולם הזה, שנותנת לנו נצח נצחים בעולם הבא.
דומה העניין לאותו אדם שאביו הגיע אליו לימים בודדים, ועומד הוא להיפרד ממנו, כמה יקרה בעיניו כל דקה, כמה קשה הפרידה על הבן. יודע הוא שאח"כ לא תהיה לו הזדמנות נוספת לשוחח עם אביו ומשתדל הוא לנצל כל רגע ורגע במחיצתו. וכמו שכתוב: "אשר לא נשא לשווא נפשי… מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו".
"לשווא נפשי" – מהו שווא? נשבע על זהב שזה כסף זה שקר. אבל נשבע על אבן שהוא אבן זה שווא.
משל לאדם שהיה צריך הלוואה. הלך לגמ"ח שבד"כ מלווים שם אלף דולר לשנה, וביקש מהם בתחנונים שייאותו להלוות לו 10,000 דולר. כטוב ליבם, הסכימו בעלי הגמ"ח להלוות לו את הסכום הגדול, וסיכמו איתו את מועד הפירעון, בעוד שנה בדיוק, ביום הזה.
כעבור שנה בדיוק שב האדם והחזיר את הסכום במלואו. בעל הגמ"ח הכיר בשטרות, שאלו הם אותם שטרות שנתן ללווה לפני שנה. תמה ושאל: "לא השתמשת בכסף במשך כל השנה?"
"ומה אכפת לך?" שאל הלווה, "העיקר שהחזרתי את כל הסכום במלואו…"
"הייתי יכול להלוות את הכסף לאדם אחר…" ענה בעל הגמ"ח בתחושת החמצה.
"אשר לא נשא לשווא נפשי" – הקב"ה נותן לאדם כוחות מיוחדים על מנת להיות גדול בתורה או במעשים טובים, אך לעיתים הוא מבזבז את כוחותיו על הבלים, וזהו "אשר לא נשא לשווא נפשי". אומר החפץ חיים שהחיזוק הראשון של האדם צריך להיות בלימוד התורה, כמו שאומרים בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך", ורק אחר כך "קרבינו לעבודתך" "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".
התורה מטהרת את האדם כמו מים וכמו אש. מים מטהרים את האדם כמו במקווה, והאש מטהרת כמו ליבון – שמטהר טומאה פנימית, ואף את הבליעה הכי חזקה. הכל תלוי כמובן באופן הלימוד. אם לומדים באופן שטחי – הלימוד מטהר כמו מקווה, רק את הטומאה החיצונית. אבל כאשר לומדים בכל הכוחות, התורה מטהרת ומכשירה את האדם להיות צדיק, חסיד, ישר ועניו. טהרה של ליבון.
כתוב על התורה שהיא 'מתוקה מדבש'. מתיקותו של הדבש היא כ"כ עצומה ואבסולוטית עד שלדעת רב הפוסקים, אם נכנסו רגלי הדבורים (שאסורים באכילה) לתוך הדבש – הם מותרים באכילה, ונהפכו לדבש. לא מדין ביטול. כוחו של הדבש הוא להפוך אותם.
התורה מתוקה מן הדבש, שבכוחה להפוך את כל הכוחות שבאדם לא כשר ולעשותו לכשר. "שמכשירתו להיות צדיק חסיד ישר ועניו".
ליצר הרע יש מטרות מאוד ברורות. אם רוצים לנצחו במערכה, חייבים לעשות הפוך מדרישתו. היצר רוצה שהאדם יקום לתקיעות בלי שום מחשבה. הוא קם 5 דקות לפני זמן התפילה, מתלבש במהירות, רץ לתפילה ולא חושב כלום. הוא מגיע לתקיעות בלי שום מחשבה.
בכל נושא שנבדוק תמיד יימצא משהו שיכול להיות יותר טוב. אבל היצר הרע רוצה שלא נחשוב. מוכרחים לעשות חשבון נפש. מכאן יוכל האדם להתקדם ולעלות מעלה מעלה.
ואומר החפץ חיים דבר נורא. אם היו שואלים היום אדם: "לו היית עומד כעת בפני בית דין של מעלה – האם היית יוצא זכאי בדין או חייב?" היה עונה האדם שיצא חייב. האדם מודע למצבו השפל, ובכל זאת עוברת שנה אחרי שנה והוא לא משתנה. יש צורך להתחיל בהדרגה. אם האדם יקבל על עצמו להיות כמו הגאון מוילנא – ברור שלא יצליח, אבל אם יעבוד בהדרגה שלב אחר שלב, יוכל בעז"ה להשיג את מטרתו בסופו של דבר. יתחזק בשמירת הלשון, לומר מילה טובה לזולתו, להתחזק בלימוד, לא להפסיק באמצע הלימוד, כך יוכל להתקדם לאט אבל בטוח.
לסיכום: חובה עלינו להכיר בכוחו של היצר הרע, שמונע אותנו מלעצור ולחשוב. ברגע שנעשה חשבון נפש, ודאי נמצא את הצריך תיקון ונוכל לפעול לתיקון נפשנו.
בל נשכח, כי הדין הוא על "שלא נשא לשווא נפשי", עלינו לנצל את הכוחות שלנו – שלא יהיו לשווא. החיזוק הראשון הוא בלימוד התורה שבכוחו לשנות אותנו כמו אש, "ומכשירתו להיות צדיק חסיד ישר ועניו".
ומהן עצותיו של החפץ חיים לזכות בדין?
כל המעביר על מידותיו מוחלין לו על כל עוונותיו!
זהירות יתירה מלשון הרע, שמביאה על האדם את כל הרעות החולות.
והעיקר, המלמד זכות על אחרים – משמים מלמדים זכות עליו. גם אם יהיו בידו רוב עוונות – הקב"ה ימצא דרך לזכות אותו.
שהקב"ה יזכה את כולנו בגמר חתימה טובה ובשורות טובות לנו ולכל עם ישראל! אמן.