א. מצווה לאדם לסיים לימוד ספר תורה או מסכתא בש"ס.
ב. כתב הרמ"א (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף כ"ו): כשמסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. וכתב שם הפתחי תשובה בשם החוות יאיר, דה"ה יום של אחריו, ואפשר שגם אחר אחריו. ובערוך השולחן כתב: ויכולין לשמוח כמה ימים.
ג. המסיים מסכתא, אף שלמדה בלא פי' רש"י ותוס', אם הוא מבין הסוגיות חשיב סיום לענין סעודת מצוה, אבל אם קורא הלימוד בלא להבין לא מקרי סיום.
ד. גם במסכתא שיש בה השמטות הצנזורה עושה סעודת סיום, ואין זה לעיכובא.
ה. קהל שחילקו ביניהם את הש"ס, שכל אחד ילמד מסכתא אחת, עושים סעודת סיום.
ו. חבורה שסיימו ללמוד עושים סעודת סיום.
ז. כתב הש"ך בשם תשובות מהר"מ מינץ, דכשבאין לסוף מסכת ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר.
ח. מי שסיים מסכת שלא כסדר, וכגון שלמד פרק ראשון ופרק אחרון, ואחר כך השלים הפרקים האמצעיים, עושה סעודת סיום והוי סעודת מצוה.
ט. אפשר לעשות סעודת סיום אחת על סיום שתי מסכתות, ואין בזה משום דינא דאין עושין מצוות חבילות.
י. אם סיים מסכת אחת מתחילים מיד בלימוד מסכת חדשה.
יא. כתב בספר ים של שלמה, דאפילו מי שלא סיים המסכתא, מצוה רבה שישמח עם המסיים.
יב. בשעת הסיום אומר קדיש, וצריך מנין כדי לומר בפניהם הקדיש. ובספר הלכות ומנהגי מהר"ש כתב: ראיתי ממה"ר שלום ז"ל שלאחר שסיים המסכתא, כשלא סיים בפסוקים אמר האי: א"ר אלעזר א"ר חנינא ת"ח וכו', כדי לומר קדיש על הפסוקים.
יג. המנהג בישראל בסיום מסכת לומר איזה דרוש לנעוץ סופה בהתחלתה – "הדרן עלך".
יד. בברכת המזון של סעודת סיום, י"א שיאמר 'מגדול' .
טו. יש מי שאומר שאין לומר תחנון כשיש בבית הכנסת מי שסיים מסכת, ויש מי שאומר שאומרים תחנון.
טז. הנוהגים להקל לעשות סעודת סיום הש"ס בבית המדרש מפני שאין להם מקום אחר מרווח לזה, אין למחות בידם דיש להם על מי לסמוך.
יז. בכתב סופר איתא, שהיה עושה סיום על איזה מסכתא ביום שנולד בו. ובשו"ת אגרות משה כתב: וללמוד מסכת ולגמור ביום הבר מצוה הוא דבר טוב.
יח. כתב בספר יוסף אומץ: טוב לייחד לו ספר ללמוד ממנו באכילתו מראשו לסופו, ולא פעם בזה ופעם באחר, ומצוה גדולה לשמוח בסיום אותו ספר.