א. 45 משפחות 'לא נורמליות'!!
צוותי התקשורת יצאו ביום ראשון בערב, בשבוע שעבר, מהבית של משפחת לוי ברחוב הנרקיסים 26 ברכסים, וחשבו שהם הוזים. כך מדברים אנשים שאיבדו את בנם יקירם רק לפני יומיים? "אין לנו טענות. אין לנו תלונות"… איך זה יכול להיות?! האם השתבשה עליהם דעתם, חלילה? אולי הם עדיין לא מעכלים את ממדי האסון הנורא? אך לא, זו משפחה שחיה אמונה (ביודעי ובמכירי – אח המנוח שיחי' לומד בבית מדרשנו), ואשר על כן גם ברגע המבחן הנורא, יודעת היטב מה לומר.
וזו רק דוגמא. כל מי שהסתובב קצת בבתי האבלים, כל מי שרק רצה להקשיב ולשמוע, היה בהלם! זה לא נתפס. לפגוש 45 משפחות לא נורמליות, סליחה על ההגדרה, שפשוט כולם פה-אחד מקבלים עליהם את הדין בדומיה, ולא מנסים אפילו להרים אצבע מאשימה.
מרגש כ"כ לשמוע איך 45 משפחות אציליות וקדושות, כולם פה-אחד עומדים במבחן של הקב"ה שניסה אותם בניסיון מר ונורא, והם צועקים: השם הוא האלוקים, בגבורה!
כולנו ידענו ולמדנו אמונה ב'תאוריה', כולנו מחונכים ומחנכים שהכל בהשגחה פרטית ואין שום רע יורד מלמעלה, אבל, שלא נתנסה חלילה, לראות אנשים שבפועל ממש, ברגעי המבחן הנורא הזה, זוכרים מה לומר ואיך לדבר, זה פשוט לא יאומן.
לראות אנשים שמצליחים להפוך את השיחות והדרשות שהם שמעו בישיבה, לדרך חיים. משפחות שלקחו את סיפורי ההשגחה והאמונה, וסללו באמצעותם תעצומות נפש לא נתפסת – זה מרגש במיוחד.
כשרואים את תעצומות הנפש ועומק האמונה של ההורים השכולים – יש לנו נחמה.
מ"ה טובו אהליך יעקב!
*
ב. עומדים צפופים
אין ספק שיש פה גזירה משמים גם עיוור יראה זאת. חשבתם למשל, על העובדה ששמו של מחבר הפיוט "בר יוחאי" המפורסם והמזוהה ביותר עם מירון, רבי שמעון לביא, הוא כשמו של מפקד המחוז שהזדרז – ובצדק – לקחת אחריות על האירוע הנורא.
האם זה במקרה שבדף היומי של יום שישי-שבת, הגמ' מבארת את הנס שהיה בבית המקדש "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", והגמ' מסבירה את גודל הנס הנורא, ושואלת, איך למרות הדוחס הגדול, אף אחד לא נמחץ ולא נרמס? כלומר, אם מאות שנים למדו את הגמ' הזו, הרי שהפעם למרבה הצער, כולם ה ב י נ ו את הגמ' הזו.
הנה כי כן, אין בידינו נביא ואף אחד לא יודע להסביר או להצביע מה צריך להתחזק ולתקן, אבל בהחלט מי שעיניו בראשו מצרף את הסימנים והרמזים, ורואה בחוש מה לתקן אצלו עצמו, כדי להסיר חרון אף ה'.
אבל באמת, הכי נכון זה להשתחרר מ'הרמזים', כי אחרי כל הרמזים, המסר העיקרי והמוסכם הוא שאנחנו צריכים להתחזק ולעשות תשובה. "וירא אלוקים… את מעשיהם". לא נאמר את 'שקם ותעניתם'. כלומר, מותר וצריך לכאוב ולהתאבל, אבל הכי חשוב זה להבין את המסר של אלוקים, לא רק דיבורים, אלא בעיקר שינוי המעשים.
איננו מזלזלים חלילה בכל היוזמות הנהדרות של לימוד משניות וקריאת אלפי ספרי תהלים לע"נ הקדושים ולרפואת החולים, אבל רק שחלילה לא נפספס את העיקר. אל לנו לשכוח את הסימן הראשון בש"ע (סעיף ג) "טוב מעט בכוונה, מהרבות שלא בכוונה", לא הכמות היא העיקר, אלא האיכות!!
ומטבעו של עולם שדברים נשכחים, גם אסונות נוראיים שכאלו, הולכים ומאבדים מזוהרם השחור משחור, בחלוף הימים. דבר טוב יש בזה, כדי שחלילה לא נשקע בתהומות הייאוש והיגון, אך מאידך צריכים אנו לזכור להתחזק ביתר שאת, ולבוא חשבון. קבלה קטנה, היא תעודת הביטוח שנזכור את הרוגי מירון. רק קבלה קטנה שיהיה קל להקפיד על קיומה, קבלה פעוטה שנצליח לשמור עליה לאורך ימים ושנים – היא זו שתבטיח ששמם וזכרם של קדושי מירון יהיה חקוק לעד על לוח ליבנו, לאורך ימים ושנים. אציגה נא בזה עצה טובה אחת, ותן לחכם ויחכם עוד.
ישנו מנהג יפה, בקרב יהודי צפון אפריקה (תוניס, מרוקו, לוב), לקרוא כמה קטעי זוהר, וגם לשיר בכל ליל שבת (לא רק בשבת ל"ג בעומר) את הפיוט הקדוש "בר יוחאי" שחיברו רבי שמעון לביא זצ"ל, שהוא בעצם השיר הפותח את שירי השבת, תשאלו את אבותיכם וסבותיכם. ישנם סיבות ונימוקים רבים לזה, ואין כאן המקום, אולם אפשר ומי שיחזיר עטרה ליושנה, ויאמץ מנהג זה לביתו ולמשפחתו, הרי שבזה הוא יוכל להיות בטוח, שזכותו של רבנו שמעון, בעל ההילולא, תלווה אותו ואת ביתו לעד ולעולמי עולמים. ומן הסתם גם קדושי מירון, יצטרפו ויעתירו עליו ברכות מן שמיא.
ואגב אורחא, אציין כי ראיתי יוזמה נפלאה שקרמה עור וגידים וכבר יצאה לדרך בשבוע האחרון: רשת כוללי "ליל שישי – קדושי מירון". בדיוק בשעות של האסון, עשרות בני תורה ישבו צמודים לסטנדר, לזכרם ולעילוי נשמתם. (להקמת סניפים נוספים, לתרומות וסיוע: 054-8462-123).
*
ג. חיזוק בהלכה – משפיע ברכה!
אם כולם היו מקפידים על ההלכה – זה לא היה קורה!!
לא, הם לא מתביישים. אין להם בעיה לרקוד על הדם, ולהציק בשעות הכואבות והמאחדות הללו. באוזניי שמעתי פרשנים מלומדים, מצביעים – שעות ספורות אחרי האסון – על האשמים. הקרבנות הם האשמים: "אם כולם היו מקפידים שם על הנחיות הקורונה – זה לא היה קורה". יש להם כמובן גם נימוק מעולה לטענה, הרי לפי ההנחיות, אסור לעשות התכנסויות המוניות שכאלו, גם לא במקום פתוח, אילו כולם היו מקפידים על ההנחיות, הרי שלא היה לנו כזו צפיפות. ממש חכמה גדולה.
מיותר להכביר במילים על כמה שזה עצוב ועגום הדיבורים חסרי הרגישות הללו. אך ננסה לקחת את זה למקום אחר.
אחרי כל אסון, גם אחרי האסון במירון, קמים גדולי הדור מעוררים ומחזקים את הציבור להתחזק בשמירת שבת, באהבת חינם, זהירות מלשון הרע, או בשמירת תורה ומצוות כהלכה. מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, אמר שצריכים להתחזק בקיום נטילת ידים לסעודה כהלכה.
אצלנו שומעים את הדברים, וכמובן מנסים להפנים ולהתחזק, גם אם לא מבינים מה הקשר בין זה לבין האסון. אבל מנגד, בציבור הכללי, ובעיקר בתקשורת שלו, שומעים מזה שנים את דרשות ההתעוררות הללו, וצוחקים לנו מול הפנים, מה הקשר בין קיום ההלכה לבין אסון כזה או אחר? הרבנים שלכם מנותקים!
אז הנה, כעת הם כבר יכולים להבין זאת בעצמם, הקפדה על שמירת תומ"צ כראוי – יכולה להציל אותנו מאסונות כאלו. או איך שהם אמרו: "אם כולם היו מקפידים על הלכות והנחיות הקורונה – זה לא היה קורה!!" ניסוח מדויק להפליא. תודה…
*
ד. לזכור להודות!
סוף סוף ל"ג בעומר הגיע, ומותר לשמוע שירים, אבל למי היה חשק לשמוע שירים בשבוע שכזה? בסוף כשכבר אין ברירה, אתה נאלץ ללחוץ כמי שכפאו שד על ה'פליי', מנסה לברוח מהמחשבות על האסון הקשה, אבל הנה גם זה לא עוזר, כל שיר שאתה שומע, כאילו נכתב בדיוק על האסון הנורא הזה. כמו המילים המדויקות הבאות (מתוך שיר חדש שיצא רק לאחרונה): "הכל נסגר ואין לאן לברוח, רק תפתח את העיניים ותראה – כמה טוב השם. וגם אם העולם סוגר עליך, ואתה נחסם ואתה נחנק, תרים את הראש לשמים ותצעק: כמה טוב השם. כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. לטב עביד".
אוי. כל מילה בסלע. הנה כי כן, הגם שליבנו כואב ושרוף על אותם 45 קדושים שהסתלקותו לבית עולמם בפתע פתאום כשהם 'לחוצים ברוב דוחק', אך מאידך אסור לשכוח ש'מאיתנו לא רחק', לא נשכח את הרחמים הגדולים שיש בתוך הדין, שכן ע"פ עדויות של אנשים שהיו בשטח, הרי שהם כבר חשבו שיהיו באירוע כמה מאות הרוגים. רח"ל. ומעתה, עם כל הכאב הנורא על האובדן הקשה, אפשר וצריך גם לארגן מעמד הודיה להקב"ה, מעמד 'ברכת הגומל המונית' על חיים של מאות אנשים שניצלו במקום ממוות בטוח.
וכפי שכבר רמזו זאת המפרשים על הפסוק: "ידין בגויים – מלא גווית. מחץ ראש – על ארץ רבה". שכשהקב"ה נותן דין בגויים, הרי שיש להם אלפי הרוגים (ראו מה שקורה בימים אלו בהודו), אבל אצל עם ישראל, הקב"ה לוקח ומוחץ 'ראש' (ובמקרה של מירון – 45 ראשים), אך בתמורה מכפר על ארץ רבה. ראשים שהם קרבנות שכיפרו על העם כולו.
כל בית ישראל בוכים את השריפה אשר שרף ה', כולנו בוכים ואבלים את האסון הנורא. האם יש מישהו שיהא אדיש אל מול מספר מצמית נורא שכזה?! כשמכפילים את מספר הנספים, שלכל אחד יש משפחה שיושבת עליו שבעה, יוצא שיש פה כמעט 'שנה שלמה' של שבעה (7 כפול 45 = 315).
אבל מאידך, כאמור, חובה עלינו גם להודות על אחים, חברים, הורים שניצלו, אלו שהיו מטרים ספורים ממקום התופת, וחייהם ניתנו להם במתנה. אבא, תודה! על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת. כמה טוב השם. הרחמים שבתוך הדין.
פששש... ריגשתם
היוזמה של הכולל ליל שישי – זה נפלא מאד!!