ברכות 'מזונות' ו'המוציא' על מאפים שונים
* מאפה שמערבים בו סוכר, שמן, ביצים וכדומה – לדעת השולחן ערוך, אם טעם התערובת מורגש היטב, ברכתו 'מזונות'; ולדעת הרמ"א, אין ברכתו 'מזונות' אלא כשהטעם מורגש במידה רבה מאד.
* האוכל מיני מזונות בכמוּת שמקובל לאכול כסעודה, אף אם הוא עצמו רגיל לאכול יותר מהמקובל – צריך ליטול ידיים ולברך 'המוציא' וברכת המזון. וזאת אף אם אוכל מהם בצירוף מאכלים נוספים כמוּת שמקובל לאכול כסעודה כשאינם נאכלים לבדם. ויש שצִדד כי רק אכילה מהמאפה לבדו בכמות שמקובל לאכול ממנו לבדו כסעודה, מחייבת בברכת המוציא וברכת המזון.
* מאפה העשוי מקמח ומים בלבד כְּלֶחֶם, אם הוא קשה ופריך, ונאכל תדיר בדרך עראי, ולא בדרך של 'קביעות סעודה' כלחם – ברכתו 'מזונות'.
* נחלקו הפוסקים בדין מצה בכל ימות השנה, אם ברכתה 'מזונות' או 'המוציא', ויש שכתבו שירא שמים יאכל ממנה רק בכמוּת המחייבת ברכת 'המוציא', או שיאכלנה בתוך סעודת פת.
* מאפה דק עד מאד, בין אם דקותו נגרמת מחמת רידוד הבצק, ובין אם היא נגרמת מכך שהבצק נוזלי ומתפשט באפייתו – ברכתו 'מזונות' אף כשאוכלים ממנו כמות גדולה.
* מאכל שאחד ממרכיביו הוא מחמשת מיני דגן, ברכתו 'מזונות'. אולם, מאפה ממיני דגן, אשר הוסיפו לו לאחר תום האפיה שכבה עבה שאין בה תערובת של דגן – יש לברך על התוספת בנפרד.
* האוכל גלידה בגביע, לדעת פוסקים רבים יברך רק על הגלידה ולא על הגביע, כיון שהוא 'טפל' לגלידה, ואין מטרת האוכל לאכול אותו אלא את הגלידה.
* האוכל סעודת פת, פוטר בברכת 'המוציא' את כל מה שנאכל בסעודה כחלק ממנה, דהיינו במטרה להשביע. אבל מאכל הנאכל לשֵׁם קינוח ולתענוג בעלמא – כגון גלידה – יש לברך לפני אכילתו.
ברכת פירורי לחם וקמח מצה
* פירורי לחם, קמח מצה וכדומה, ברכתם 'המוציא', ואף אם לא ניכר שמקורם בלחם, כיון שכל עוד לא נעשה בהם שינוי אחר מלבד הפירור או הטחינה, שֵׁם לחם עליהם.
* פירורי לחם שבּוּשְלוּ, או טוגנו בשמן עמוק – אם יש 'כזית' באחד מהפירורים שאוכל, מברך עליו המוציא. ואם אין כזית אף באחד מהם – אף אם יש להם 'תואר לחם', ברכתם 'מזונות'.
* מאכל 'מצה בְּרַיי', העשוי משברי מצה הבלולים בביצה ומטוגנים במעט שמן: יש אומרים שברכתו 'המוציא', ויש אומרים שברכתו 'מזונות'. ויש אומרים שראוי לאוכלו רק בתוך סעודת פת.
איסור 'פת גויים'
* חכמינו ז"ל גזרו שלא לאכול 'פת גויים', דהיינו לחם שאפאו גוי. ויש מקומות שהנהיגו איסור זה רק בלחם שנאפה על ידי אדם פרטי שלא על מנת למוכרו, ולא בלחם שנאפה על מנת למוכרו. ומי שיש לפניו לחם פשוט ממאפיה יהודית, ולחם משובח ממאפייה גויית – אם אינו נוהג איסור בפת גויים, יברך על איזה מהם שירצה; ואם הוא נוהג איסור בפת גויים יסלק מלפניו את הלחם ה'גויי'.
* מי שנהג מנהג טוב, דהיינו שיש בו 'סרך מצוה', כגון חומרא בדבר המותר מעיקר הדין, והיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שהורגל במנהג זה על ידי שנהג בו שלוש פעמים – נחשב מנהגו כנדר.