נפילת אפים בעבר ובהווה
* אמירת תחנון מכונָה 'נפילת אפים', משום שבעבר נהגו לאומרו תוך 'נפילה' בצורת קידה על הקרקע, עם הפנים כלפיה. כיום אומרים תחנון בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד.
* כאמור, נפילת אפים בימינו מתבטאת בכיסוי הפנים; ויש לכסות את הפנים דווקא בבגד, ואין די בכיסויָן ביד עצמה, כיון שהיד חלק מהגוף, ואין גוף נחשב ככיסוי לעצמו.
* בין תפילת שמונה עשרה ל'תחנון', אין להפסיק ולעסוק בשיחה שלא מעניני התפילה, משום שבכך גורם שבקשותיו בתחנון לא תתקבלנה כראוי; ועל פי הקבלה אין להפסיק בדיבור כלל. הזמן והמקום ל'נפילת אפים'
הזמן והמקום ל'נפילת אפים'
* אין אומרים 'תחנון' ב'נפילת אפים', דהיינו בכיסוי הפנים והטיית הראש, אלא במקום שיש בו ספר תורה, ורמז לדבר בספר יהושע: "ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'".
* בלילה שולטת מידת הדין בעולם, ו'נפילת אפים' בשעה זו מגבירה את כוחהּ; ולפיכך אם התאחרו בתפילת מנחה עד לאחר צאת הכוכבים, לא ייפלו על פניהם באמירת 'תחנון'.
* בבית האבל שורה מידת הדין, ועל כן אין לומר בו תחנון בנפילת אפים, כיון שנפילת אפים מגבירה את כוח הדין, כאמור. ונהגו שלא לומר בו תחנון אף ללא נפילת אפים.
חתן ו'בעל ברית' הפוטרים מאמירת תחנון
* במקום שמתפללים 'בעלי ברית' – שהם: אבי התינוק הנִמול, הסנדק והמוהל – ביום הברית, לפני שהתקיימה הברית, או חתן עד תום שבע יממות משעת כניסתו לחופה – אין אומרים 'תחנון'.
* חתן ובעל ברית שנמצאים במקום התפילה ואינם מתפללים עם הציבור – יש אומרים שאינם פוטרים מאמירת תחנון; ויש אומרים שחתן פוטר אף כשאינו מתפלל עם הציבור.
* יש אומרים שראוי לחתן שלא להתפלל בציבור במשך כל ימי ה'שבע ברכות', כדי שלא לפטור את הציבור מאמירת 'תחנון'; ויש חולקים.
הימים שאין אומרים בהם 'תחנון' ו'למנצח'
* בימים אלו אין אומרים 'תחנון': ערב יום טוב, ראש חודש, בין יום הכיפורים לסוכות, אסרו חג סוכות, חנוכה, ט"ו בשבט, 'פורים קטן', פורים, חודש ניסן, ל"ג בעומר, מראש חודש סיון עד אסרו חג השבועות (כולל), תשעה באב וט"ו באב. ובכל הימים הללו אין אומרים 'תחנון' גם בתפילת מנחה של היום שלפניהם, למעֵט ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים.
* בימים שלאחר אסרו חג השבועות עד י"ב בסיון – יש שאינם אומרים 'תחנון', משום שבזמן המקדש היה ניתן להשלים בימים אלו את קרבנות החג – עולת ראיה ושלמי חגיגה.
* חז"ל תיקנו לתרגם את פסוקי הקדושה ב'ובא לציון' לארמית, שהיתה מובנת לכלל הציבור, כדי שכל ישראל יעסקו מיד יום בתורה לפחות בעיסוק מועט זה של אמירת הפסוקים עם תרגומם.
* מנהג ישראל מימי חכמינו ז"ל שהבן אומר קדיש לאחר פטירת אביו, כדי להגֵן עליו ממידת הדין; ונהגו לאומרו עד תום אחד עשר חודש מיום קבורת האב או האֵם.
* ההשתחוויה לה' בהצמדת הפנים לקרקע אסורה באופנים שונים, אם מדאורייתא ואם מדרבנן, ואם פורס המשתחווה תחתיו שטיח, בגד וכדומה, וחוצץ בין פניו לרצפה, הריהי מותרת.