"וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כ"ד, ס"ז)
סיפר הרה"ג רבי דוד כהן שליט"א, מחכמי ישיבת "נהר שלום": יום אחד עלינו אני ואשתי שהיא אחיינית רבינו, לבית הדוד הגדול, לבשר שאמש זכינו לארס את בננו בשעה טובה ומוצלחת. התקבלנו על ידי הרב והרבנית במאור פנים, ושמחו כל כך לשמוע הבשורה. בירכו ואיחלו מכל הלב. כאשר פנינו לצאת, שאלה הרבנית האם נוכל להסיעה לקניות, על הדרך. כי ההליכה קשתה עליה מאוד. נעניתי בשמחה. ערכה את הקניות, רצינו להשלים את המצוה, ולא השארנוה לבד. החזרנוה לביתה.
עמדנו לחוג את האירוסין בבני ברק, עיר מגורי הורי הכלה. ידענו שלאור מצב בריאותם לא יבואו אבל להזמין צריך, מפני הכבוד. וגם כדי לזכות בהרעפת הברכות! התכנסנו באולם בבני ברק, והנה – איזו הפתעה! – רבינו הגיע עם הרבנית, והופעתם עוררה התרגשות רבה כל כך! כמה שמחו בבואם, וכמה שימחו את כולם!
עם תום האירוע ניגשנו להודות על הטרחה והמאמץ, שבאמת לא היה לפי כוחם. התנצלנו שלא היה בכוונתי להטריח. כמה שאנו שמחים על הגעתם, חשים אנו רגשי אשמה…
ענה ואמר, במאור פנים: "אתם צודקים, זה באמת לא היה לפי כוחנו, ולא היינו אמורים להגיע. אבל – הזוכרים אתם, שהגעתם ביום שלאחר ההתקשרות לבשר שמגיעה לכם ברכת מזל טוב, והרבנית ביקשה שתסיעו אותה לקניות?"
ודאי זוכרים. ראינו זאת כזכות.
"ובכן, באותו בוקר התפרסמה המודעה בעיתון על אירוסי בנכם, ולבטח התקשרו רבים לברך ולאחל. וגם אתם התכוננתם להתקשר ולבשר לקרובים ולמכרים. וכשהרבנית ביקשה הסעה, למרות שהסכמתם וברצון, חשתם איזו נקיפת צער שאינכם חוזרים מיד לבית להיות זמינים לטלפון – ואם בעטיינו נגרמה לכם נקיפת צער, מחובתנו לפצות עליה בפרץ של שמחה. לכן הגענו!"
עברו שנים מאז, ועד היום מתפעלים, לא רק מהדקויות, מההתחשבות, מהפיצוי. אלא בעיקר מנקודה נפלאה: אם הבין שהזמן כה יקר עתה, וחשוב להם כל כך לחזור הביתה בהקדם, למה לא העיר לרבנית שאין זו השעה לבקש הסעה לקניות?
משום שככל שהתחשב בדוחק שעתם, התחשב לא פחות ברגשות הרבנית, ונמנע מלהעיר!
יצא ידי כולם, בטרחת שניהם לאירוסין!…
סע הביתה ותביא את אשתך לאולם
פעם קבעו עם רבינו שיבואו לקחתו לערוך חופה וקידושין. בשעה היעודה, באיחור המקובל, נקשו בדלתו: "הגענו לקחת את הרב".
הביט רבינו באיש שבא לקחתו. כחתן לבוש פאר, קורן ומאושר. "מה קרבתך לשמחה", שאל,
"אני אחי החתן", הצהיר.
"מזל טוב. נשוי?"
"נשוי, עם שלושה ילדים שיהיו בריאים".
"אמן. ואשתך איפה?"
"בבית, תבוא במונית. קבעו אתי שאביא את הרב".
"ובכן, אתה תיסע הביתה, ותביא את אשתך לאולם. זו חובתך. לא יתכן שיש לבעל רכב ואשתו תקושש מונית. אני, אבוא במונית! נפגש באולם"…
שלא תגרם לאשה עגמת נפש, בגין הסעתו!
(קטעים מתוך הספר רבינו האור לציון)