"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כ"ג, ז')
המכתב שחזר
אירע פעם שהנהלת ישיבת 'חיי עולם' שעמד בנשיאותה, החליטה במכתביה לאחד מנדיביה הקבועים, להוסיף תוארי כבוד בכדי לכבדו. כשהביאו את המכתב לרבינו בכדי שיחתום עליו, הבחין שהתארים מוגזמים, והעיר להם על כך שאין דעתו נוחה מגוזמא זו, אך כשראה שהם מאד חפצים בכך, חתם. כעבור חודש חזר המכתב בחזרה. והיה זה פלא פלאות, שאותו נדיב היה נדיב קבוע, ומעולם לא חזרו מכתבים ממעונו, ובדיוק בפעם זו שרבינו לא רצה לחתום, חזר המכתב, ונתקיים רצונו שאותו נדיב לא קיבל מכתב זה.
רבינו, שהיה איש אמת בכל מעשיו, לא היה סובל את אלו המרמים אחרים, ולא כ"ש את עצמן. פעם ביקר אצלו רב אחד שעלה באותה תקופה ארצה, ובתוך דבריו דיבר על הזכות הגדולה להתגורר בירושלים. בתוך הדברים התפעל ואמר: "אה, ירושליימ'ער לופט, אה אה, ירושליימ'ער קדושה" (אה, האוויר של ירושלים, אה אה הקדושה של ירושלים), והוסיף עוד דיבורים בסגנון זה. מלמל רבינו לעצמו: 'אני איני מרגיש כלום'.
כעבור תקופה קצרה, הפליג אותו רב לחו"ל כדי לקבל שם משרה רבנית, שחק רבינו ואמר: "פלא, הוא מרגיש כ"כ את קדושת ירושלים, ואח"כ עוזב לחו"ל".
פעם אמר למקורבו, הרה"ח רבי אליהו קרויטווירט, שכשנכנס יהודי לדבר איתו, יהיה מי שיהיה, הוא נהנה לשוחח איתו ולשמוע את אשר על לבו. אולם כשנכנס אדם, ובהכנסו נעמד ליד המזוזה ומנשק יפה את המזוזה, וכשנכנס לחדר, ניגש לארון הקודש ומנשק את הפרוכת (בביתו היה ארון קודש, שכן התקיים בבית מניין תפילה), "במקרה כזה יש לי את ההרגשה שהוא רוצה לרמות אותי (ער וויל מי באגאנבענען), ואני נזהר".
ומספר רבי אליהו שאכן, כשנכנסו אנשים מסוג זה, הבחין שרבינו כמעט ולא דיבר איתם, ועכ"פ לא הרחיב את הדיבור, אלא אמר דברי נימוסין בלבד.
מדוע נמנע רבינו כל ימיו לפתוח את המקרר
פעם נשאל על ידי מאן דהוא, אם דרכו לפתוח מקרר בשבת. והשיב שבכלל אינו פותח את המקרר גם בימי החול, שכן לא מזדמן לו הדבר. ובאמת היה זה דבר נדיר שרבינו ייגש למקרר עצמו. אמנם, היות והוציא מפיו מילה כזו שאינו פותח את המקרר, נזהר מאז והלאה כל ימיו מלפתוח את המקרר, גם כשנצרך לכך.
כשהיו מכבדים את רבינו לכתוב אות בסיום כתיבת ספר תורה חדש, היה מסרב ובמקום זה היה מבקש לעשות את הסופר לשליח עבורו בכתיבת האות. כשנשאל פעם לפשר הנהגה זו, סיפר שאירע פעם בחו"ל שהשתתף בהכנסת ספר תורה, שתרם יהודי שחתנו היה מחלל שבת, והיות וחשש רבינו שגם הלה יכתוב אות בספר התורה, לכן אמר שאינו כותב אות, והוא מבקש שהסופר יהיה שלוחו. בעקבות זאת עשו כל הנאספים כמוהו, והלה ג"כ לא כתב. והיות ובשעתו אמר ש'איני כותב', למרות שכוונתו הייתה רק לאותו מעמד, מכל מקום אינו רוצה לשנות מדבריו.
'כך יבינו שהוכרחתי לתת הסכמה…'
כידוע, רבינו היה מרבה בנתינת המלצות והסכמות, וסיפר רבי יהושע לוי, שפעם הגיע לרבינו ספרו של מחבר אחד, שרבינו התלבט מאוד אם לתת לו הסכמה, שכן מסיבות כל שהן התנגד לתוכן הספר, והתלבט איך להמנע מלהסכים, בלא להעליב את אותו יהודי. לבסוף אמר: 'אני אכתוב את נוסח ההמלצה, ואדגיש מאד את ידידותו איתי, ואז יבין כל רואה שהוכרחתי לתת לו מכתב, ואין ראיה שאני מסכים עם דבריו'.
'מדבר שקר תרחק'
היה יהודי שהיה ממציא סיפורים ושמועות ודברי שקר וגוזמא בשם רבינו, וכשהיה נכנס לבית רבינו, היה יושב רבינו בפחד ושותק ולא מדבר, בכדי שלא ישמע הנ"ל דברים וישקר.
פעם נכנס לבית רבינו יהודי ובידו זוג תפילין, ואמר שהתפילין הללו ירושה הן אצלו, ומקובל שהיו שייכים להבעש"ט הק'. התרגשות גדולה נפלה על כל הנוכחים, שהתקבצו לראות את התפילין, ולזכות לנגוע בהן ולנשקן. כעבור זמן קצר מאוד, בעיצומה של ההתרגשות, קם רבינו ועזב את החדר.
אחרי שעזב אותו יהודי את הבית ושככה ההתרגשות, אמר רבינו למקורבו רבי אליהו קרויטווירט: "לא יכולתי לסבול איך שכל אחד נוגע בתפילין. ממה נפשך, אם תפילין אלו היו אמנם שייכות להבעש"ט, איך שייך בקלות כזו לגעת בהן? ואם שקר ענתה בו ותפילין אלו אינן של הבעש"ט, איך אסבול את השקר? לכן עזבתי את החדר".
והוסיף שאצל כ"ק אדמו"ר רבי דוד משה מטשורטקוב, היו זוג התפילין של זקנו הקדוש המגיד ממעזריטש, והיה מניחן באימה וביראה פעם אחת ויחידה בשנה, בערב יום הקדוש יום הכיפורים, אחר הכנה רבה שהיה עורך לזה.
'כל ימי נזהרתי שלא להוציא דבר שקר מפי'
סיפר הרה"ח רבי ישי מנדל, שנכנס פעם לשאול את רבינו אודות ניתוח. רבינו סבר שהוא בא לשאול 'רעבישע שאלה', האם לעשות את הניתוח או לא, תפס את זקנו והחל לומר כמדבר לעצמו: "כל ימי נזהרתי שלא להוציא דבר שקר מפי, ודווקא עכשיו, כשזקני כבר לגמרי לבן, אומר לו תשובה לשאלה כזו?", ורק כשהסביר שבא לשאול שאלה הלכתית, והציג את צדדי השאלה ואת אחוזי הסיכון בניתוח, הסכים רבינו להזדקק לשאלה, פסק את פסקו, ואף הראה לו בכמה שו"תים מה שהכריעו בנידון דומה.
לדבוק במידת האמת
סיפר הג"ר אהרן ישעי' רוטר, שכשהחלו להגיעו השילומים ממשלת גרמניה, היה צריך לחתום בהצהרה מעין שבועה, שכל מה שמצהירים הינו אמת. היו שהתירו לעצמם לכתוב דברים לא מדוייקים, וטענו שגרמניה חייבת הרבה יותר מכל תשלום שישלמו. הוא נכנס לשאול את רבינו, והורה לו שלא להצהיר על דבר שאינו מדוייק לגמרי, ובירך אותו שתהיה לו הכנסה ממקום אחר.
כיוצא בדבר סיפר אחד הרבנים, שהתעוררה בלבו שאלה כזו, שהיה יכול לקבל מכספי השילומים הון רב, אלא שהיה צריך להצהיר שעבר את הגבול שבועיים אחרי שעבר, והסתפק אם לשקר, שכן מצד אחד זה שקר, אולם מאידך אולי מותר לשקר, ומצידו תהיה בזה השתדלות לפרנסתו. שאל את הרב מבריסק והוא לא רצה להכריע, ושלחו לרבינו שענה על השאלה: "לדעתי אין מצוות השתדלות על ידי שקר!".
סיפר רבי אברהם משה קרויזר, שרבינו הקפיד כל השנים שהישיבה (טשעבין) לא תעבור על חוקי המדינה, וכל כספי הישיבה היו מתנהלים בדיוק נמרץ לפי הכללים, גם אם היה נראה לפעמים שהישיבה מפסידה כסף רב.
באותם ימים, כמה שנים אחרי קום המדינה, יצא שר האוצר ב'מבצע מצ'ינג', דהיינו שכל כסף שמביאים ארצה, מקבלים כנגדו סכום מהמדינה. בתחילה מאן לעשות את העסקה עם הישיבות, אולם בהתערבותו של הג"ר יחזקאל אברמסקי, שנפגש עם השגריר האמריקאי, הוסכם שזה יכלול גם את הישיבות, והיות ורישומי הישיבה היו מדוייקים בדיוק נמרץ, נתקבל סכום עצום, שהיה חלק גדול מהסכום שהיה נזקק לבניין הישיבה, והוברר שבעקבות העובדה ששמרו על הכללים המדוייקים, יצאו נשכרים.
(מתוך הספר 'שר התורה')