הרב אהרן כהן
אבותינו יצאו ממצרים לפני אלפי שנים, אך אילו הקב"ה לא הוציאם, היינו משועבדים עד היום לפרעה במצרים.
אבותינו נגאלו בימי קדם, ואף אנו, עודנו נגאלים כיום.
חותם החרות הוטבע בנפשות ישראל לדורות עולם.
בעל 'עבודת עבודה', מקשה על הפסוק: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת… זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל… ואת בתינו הציל" – לכאורה, הסיום "ואת בתינו הציל" נראה מיותר.
כי אם פסח הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים במכת בכורות, ברור א"כ שהבתים נצלו!
אלא, כאשר ישאלו בניכם אתכם: "מה העבודה הזאת לכם?", על מה ולמה חוגגים הנכם ומאושרים בנסים אשר ארעו לפני אלפים בשנים? נענה ונגיד: לא, לא רק על בתי בנ"י אשר במצרים פסח ה' אלוקינו במכת בכורות, אלא אף את בתינו אנו כיום הציל!
עליכם לדעת כי לא רק אבותינו שבמצרים נגאלו ויצאו מעבדות לחרות. אלא אפי' אותנו גאל עמהם, הוציאנו יחדיו מגלות לגאולה, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
לא רק בימי השואה בחורבן יהדות אירופה, ניסו זדים לקחת את נפשותינו בשבי, לעשות אותנו לעבדים, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, הסכנה הזו אורבת לנו תמיד.
כל יהודי, גם בדור שלנו שמתעלה, שמוסר נפשו, שמכיר כי כוחות עליונים נטעו בו – הרי הוא בן חורין! את בתינו הציל אלוקינו! גם במצבים הנוראים בו שהו יהודים, תמיד הקב"ה היה עמנו.
בתו של הרב הגאון ר' יעקב גלינסקי זצוק"ל מספרת שסיפר אבא באחת מדרשותיו: "הרוסים גזרו את דיני למוות. הוכנסתי לתא הנידונים למוות, למשך שבעים ושתיים שעות ארוכות ונוראיות. מסביב היו נידונים למוות נוספים, שייללו, בכו, הטיחו ראשיהם בקרקע, או שקעו בדיכאון כבד ועמוק, לקראת המוות הקרב אליהם בצעדי ענק. השתדלתי לנהוג כפי שלמדתי בנובהרדוק, ושמרתי על סדר יום. התפללתי בשעות התפילה, למדתי, אכלתי, ואפילו הצלחתי להירדם בשלווה, כשהביטחון בהיותי בידיו של הבורא, ממלא כל תא בלבי.
"הנידונים שמסביבי נדהמו. מי יכול לאכול בשעה כזו, ועוד לישון? לפתע התכופף אלי גוי אחד, שנידון אף הוא למוות. היה זה כומר, שרעד כולו מפחד. 'אתה היחיד מכולנו שתינצל!', אמר לי. 'איך אתה יודע?', שאלתי אותו בתמיהה. 'כי אתה היחיד מביננו שסומך על הבורא – אז גם הבורא עמך. וכשהבורא אתך, תינצל!'
אפילו הוא הבין זאת!", אמר אבא.
"ואכן, ביום השלישי למאסרו", מספרת הרבנית ברמן, "אירע המהפך. הרודן הקומוניסטי סטאלין מת משבץ מוחי, ואבא הנידון למוות – נגזר לחיים!
"אני זוכרת איך כולנו, גם כילדים צעירים, היינו מתפעמים כשהגיעו לפסקה החותמת את המגיד: 'לפיכך אנחנו חייבים להודות'. מילות ההגדה דובבו אלינו, וההתרגשות שבכולנו שברה שיאים חדשים. 'להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר… הללוקה!'. באותם רגעים חשנו בהתרגשותו של אבא גם בלי שהכביר במילים. הוא היה מביט בעיניים זוהרות על השולחן המואר באור יקרות, ועלינו, ואומר: 'מי היה מאמין שנזכה לכך?'.
"אבל הוא האמין, וזכה, והיה מלא בהודאה לבורא העולם לפיכך!".
כמו"כ מסופר, פעם כשהיסב רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל בשולחן ליל הסדר עם בני משפחתו, נשמעו אחר חצות דפיקות בדלת. לא היו אלו דפיקות רגילות, של אדם שהתעוררה אצלו שאלה הלכתית ונדרשת לו הכרעה מהרב. היו אלו דפיקות בהולות ותקיפות, לכשנפתחה הדלת, נכנס לתוך הבית חייל, שחזותו העידה שעבר מסע ממקום רחוק במאמץ ובמהירות. פתח החייל וסיפר בהתרגשות שמגיע הישר מ'קסרקטין'. הנוכחים בבית השתאו: מה מביא חייל להגיע ממקום מרוחק כל כך הישר לבית הרב, בעיצומו של ליל הסדר.
סיפר החייל שישנם בבסיס מספר חיילים יהודים. החיילים ביקשו לצאת לחג החירות לחופשה, המגיעה להם לפי חוקי הצבא. אך מפקד הבסיס, גוי נוקשה ותקיף, מתעקש שלא לאפשר להם לצאת, וכך החיילים היהודים עוברים את ליל הסדר בין כותלי המחנה, תחת שתלטנותו של המפקד הנוכרי.
רבי עזריאל לא היסס, על אף היותו אז בן שבעים שנה, לבש את מעילו והתכונן לצאת. אחד מבני הבית שביקש ללוותו, נענה בשלילה מוחלטת. רבי עזריאל יצא לבדו מביתו וצעד למחנה הרחוק. בהגיעו. התעקש שברצונו להיפגש עם המפקד. לכשהתאפשר לו לבסוף, עמד רבי עזריאל בעוז כשמולו המפקד, דן והתווכח עמו, עד שעלה בידו, בסיעתא דשמיא, לשחרר את החיילים היהודיים.
לא לחרותו בלבד דאג רבי עזריאל, אלא לחרות כל אחד ואחד מישראל. כך זכו אותם חיילים גם כן, לקיים ולחוש את חג החירות. לפנות בוקר חזר רבי עזריאל לביתו אחר שהצליח במשימתו.
כאשר אדם מתמיד ועמל בתורה, נוהג ב'חסידות' במידת החסד, ומוסר עצמו לכלל ישראל, אין בזה כל הפרעה לגדילתו בתורה. זוהי שלימות האדם של גדולי ישראל, חסידות המקיפה תורה, תפילה, וחסד. חרות מכל מהלך של אנוכיות וחומריות.