"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית י"ז, י"ב)
"היום אתה הסנדק!"
פעם הוזמן רבינו לסנדקאות בברית מילה בבית אחד מתלמידיו. בהמתנה למעלית פגש באדם מבוגר, ראה פניו נפולות. שאל: "מי כבודו?"
"אני הסבא!" השיב בכובד ראש.
"אה, מזל טוב!" שאל: "כבודו כבר ישב סנדק?"
"לא!" ענה.
המעלית נפתחה. "נעלה יחד, אתה היום הסנדק!" פסק רבינו.
פניו קרנו מאושר. נכנסו לאולם. ניגש לאבי הבן. אמר: "ישמע כבודו, אני כמעט בכל יום יושב סנדק, עבור חמיך זו הזדמנות וחייב אדם בכבוד חמיו!".
כבודו ממהר לאיזה מקום?
פעם הוזמן רבינו לסנדקאות בקרית טלז סטון, היה זה זמן קצר אחר החלמתו מהאירוע שקיבל בשנת תשמ"ג. הופיע במועד המשוער. אבי הבן, תלמיד רבינו לשעבר, קיבל הודעה שאביו יאחר עקב מחסומי תנועה בעליות הקסטל. הרגיש שלא בנוח, הסתובב לחוץ באולם. מובן שהדבר גרם לאוירה של מתח. ראהו רבינו וקראו לצידו, שאל: כבודו ממהר לאיזה מקום? לא! השיב. אם כך – המשיך רבינו שב כאן, לידי! גם אני לא ממהר…
המשפחה, המוזמנים, ראוהו יושב בנחת, ניגשו לאחל 'מזל טוב!' פנו לרבינו מי לברכה ומי לעצה, בירך ויעץ בסבלנות כדרכו. בא לפניו אדם עם בנו בן השלוש ומספריים בידו לכבדו בגזיזת שערו. ובתוך דקות נשתנה מצב רוחם של אבי הבן והקרואים מהקצה אל הקצה.
אלו ילדים מתוקים, טוב שהבאת אותם!
סיפר אחד האברכים בכולל ישיבת "פורת יוסף": היתה תקופה שהפעוטות היו בבית ואשתי חלתה, לא היתה יכולה לשמור עליהם. לא רציתי להעדר מהלימודים, ואי אפשר היה להשאירם לבד. החלטתי לקחתם עמי לישיבה. כשהגעתי לבית המדרש, הבנתי כמה מופקע הרעיון, נואל מעיקרו: מה לפעוטות גן בבית המדרש הגדוש בעשרות לומדים שקועים בתלמודם וסוערים בריתחא דאורייתא?!
במבוכתי, הושבתים בספסל ליד הכניסה לאולם בית המדרש וישבתי לידם. פתחתי ספר ובהיתי בו, לא יכולתי להתרכז בכתוב, לא הבנתי מלה. חיכיתי לבכי הראשון, ליבבה שתצמית אלי את כל המבטים. הייתי בלחץ נורא. נשאתי עיני, ואשר יגורתי בא: רבינו עשה דרכו אלי, שיערתי מה יאמר, אם יאמר. יותר מכל פחדתי שלא יאמר מאומה, אלא יעמוד בסמוך וינקוב במבטו – חסד יעשה עמי, אם יעיר בנחת, יזכיר דברי ה"מגן אברהם" (תקפט, א) שאין להביא קטנים לבית הכנסת, שמבלבלים דעת הנוכחים…
באין אומר חלף רבינו על פני, והלך לספריה, נשמתי לרווחה. המבטים שהופנו לעברי בהתקדמו, שציפו לראות מה יאמר, שבו להתמקד בספרים.
לפתע חשתי יד על כתפי. חזר מהספריה. התפעל בחום: אלו ילדים נחמדים, אלו ילדים מתוקים! זכר את הברית של שניהם. אמר: "אני מלתי אותם!"
לא התפתיתי. שיערתי שמרכך הוא את המשפט הבא, אבל אין מקומם כאן… ולא מחשבותי מחשבותיו! "ילדים נפלאים", קרא רבינו, "כמה טוב שהבאת אותם! כתוב שאמו של רבי יהושע בן חנניה היתה מביאה עריסתו לבית המדרש, כדי שיספגו אזניו דברי קדושה (ירושלמי יבמות פ"א ה"ו), ועל כן אמרו להביא את הטף למעמד "הקהל" (חגיגה ג ע"א, ו"בן יהוידע" שם). אין לך מה לדאוג, שב ותלמד!"
ולא הסתפק בכך. הוציא סכום מכיסו, והפטיר: "שמעתי שאשתך אינה חשה בטוב, קח! תקנה לה משהו שתשמח בו!"…
איך הקל עלי, גלל אבן מלבי!
(קטעים מתוך רבינו האור לציון)