מגדולי ירושלים של מעלה היה הגאון הגדול רבי יעקב ישעי' בלויא זצ"ל, חבר בד"ץ העדה החרדית ומחבר ספרי הלכה חשובים ביותר המהווים נר לרגלם של המוני בית ישראל. ירא שמים עצום היה רבנו, ותמיד עמד כצוק איתן ללא חת בזהירותו מפני כל נדנוד ספק בהלכה.
סיפר תלמידו ונאמן ביתו הרה"ג רבי נפתלי צבי פלדמן שליט"א (בשיחה עם הרב יוסף מאיר האס מ'המבשר תורני'): כאשר עסק רבנו לפרנסתו כפקיד בבנק, בשנת תשל"ד בעת מלחמה הכריחו אותו לבא אל הבנק בימי חוה"מ סוכות, והלך בלית ברירה, אולם החליט שלא יעשה שם שום פעולה הנוגדת את ההלכה. והנה אל הבנק נכנס יהודי יר"ש ובידו חבילת צ'קים להפקדה. רבנו לקחם מידו וראה כי כל התאריכים על הצ'קים הם מלפני החג.
שאל רבנו את היהודי – "וכי מה לך כי המתנת עד עתה?" אמר לו האיש: עכשיו יש לי זמן פנוי, בימי חול המועד, ואמרתי להפקידם עתה". אמר לו רבנו: "איני יכול לתת לך שירות זה, כי 'כיוון מלאכתו למועד' הוא איסור". ושלחו לביתו. כך היה גם עם עוד שניים מאלו שנכנסו לבנק. כשראה המנהל את התנהלות הדברים, ניגש אל רבנו ואמר לו: "לך לך לביתך ותחזור אחרי ימי המועד".
עוד סיפרו תלמידיו: פעם בימי ערב פסח מישהו בא להודיעו שברחוב למטה עומדים אנשים ריקים שעושים 'הגעלת כלים', וכשראו שהמים לא רותחים דיים – שפכו לתוך החבית מי סבון, כדי שיהיה בהם קצף, והבאים להגעיל כליהם יחשבו שאכן המים רותחים כדבעי. מיד כששמע זאת רבנו רץ למטה, ובהינף יד הפך את כל החבית על תכולתה, וכל המים נשפכו על הכביש. אח"כ גער בהם בהוסיפו להזהיר אותם שלא יעזו להתקרב עוד למקום הזה.
ליד הכביש עמד אברך והביט בכל הנעשה. רבנו ניגש אליו וקבע לו עובדה: "בשנה הבאה אני רוצה שאתה תטפל בהגעלת הכלים". האברך ניסה להתחמק באומרו שאינו יודע את ההלכות וזוהי אחריות כבדה, אך רבנו בשלו: "יש זמן רב עד פסח הבא, לך ללמוד את ההלכות, וכל דבר קשה בוא אלי ואיישב לך אותו".
האברך חשב שזוהי הוראת שעה והמשיך הלאה בסדריו. והנה לפני חנוכה הוא מקבל שיחת טלפון מרבנו, ששואל אותו מבעד לאפרכסת: "איפה אתה אוחז בהלכות הגעלת כלים?"… הלה שראה שמדובר כאן בעסק רציני, התיישב ללמוד את ההלכות היטב, ומשך שנים רבות התעסק בהגעלת כלים בשכונת פאג"י.
אף בנושאים הנוגעים למסורת אבות, אותה הנחיל לבניו וצאצאיו הרבים בלע"ה, עמד בכל תוקף ליישמם ולקיימם בכל תוקף. אחד מתלמידיו מספר אנקדוטה מעניינת על דקדוקו הרב במנהגי ירושלים: פעם חזר בערב שבת משהות של כמה ימים מחוץ לירושלים, והבחין כי שכח את הקפטן השבתי בעיר אחרת, ובביתו לא היה לו קפטן אחר. מה עשה, דפק על דלת שכנו ושאל האם יש לו קפטן להשאיל לו לשבת זו. נענה השכן ואמר שיש לו רק קפטן אחד, אותו הוא לובש בשבת.
אמר לו רבנו: ראה נא שכני היקר. אתה, אם תלף בשבת אחת בלי קפטן לא יוכר הדבר ולא יבחינו בו. אולם אני, אם אלך בלי הקפטן עוד יתלו בי בוקי סריקי… ולכן אנא השאל לי את הקפטן לשבת זו.
כך גם היה בשאר מנהגי ירושלים. פעם הוזמן לשמחת שבע ברכות אצל אחד מגדולי האדמו"רים שהיה לו קשר עמו, ואמר למזמין כי רק אם לא תהיה שם תזמורת יוכל להופיע בשמחה. הלה הבטיח כי אכן כן יהיה. ומספר אחד מנכדיו: זכיתי ללוותו לאותה שמחת 'שבע ברכות'. טרם נכנס ביקשני לברר אם אכן אין שם תזמורת. ובדיוק היה זה בעת שאחד עמד ונאם בפני הציבור, כך שלא נשמע קול זמרה, והוא נכנס והתיישב על מקומו. אולם כעבור דקות ספורות החל האורגן לנגן, או אז קם ממקומו – לפליאת המארח על קוצר ישיבתו – ויצא מן המקום, יען היה הדבר נוגד את מסורת מנהגי ירושלים שקיבלו עליהם ועל זרעם.
(מתוך מאמרו של הרב יוסף מאיר האס, 'המבשר תורני' בא תשע"ד)