"והחלק השני שהוא הריבוי, הוא עבור גבול די הסיפוק אל התוספת אשר אין צורך בה לאדם, כמו הריבוי מן המאכל ומן המשתה" (שער עבודת האלקים פ"ד)
היה זה במהלך כינוס של 'חבר הפעילים' בביתו של רבינו הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. זמן תפילת מנחה בישיבה הגיע ורבינו נאלץ לעלות לישיבה, אך קודם צאתו את הבית ביקש מרבי שלום שבדרון זצ"ל להכין בינתיים כוסות תה לנאספים, תוך שהוא מורה באצבעו היכן מונחות שקיות התה והסוכר.
כאשר פנה רבי שלום להכין כוסות תה, נטל בטעות צנצנת סוכר אחרת שעמדה שם בסמוך. לאחר שהבחין בטעותו ביקש לבדוק את תכולתה, והנה להפתעתו הוא מגלה שהצנצנת מכילה תערובת של סוכר ומלח…
סיפור זה מזכיר סיפור דומה שארע בבית אביו של רבינו, רבי ראובן דב זצ"ל. פעם אחת נכנס בן דודו של רבינו הרב צבי הירש דסלר ז"ל לבית דודו – רבי ראובן דב, והנה הוא רואה את רבי ראובן דב לוקח ביצה קשה, מפזר עליה גרגירי סוכר ועומד לאוכלה.
הוא ביקש להעמיד את דודו על טעותו שהחליף את המלח בסוכר, אך התפלא לשמוע מפיו שבדוקא הוא נוהג כך, שכן כאשר אוכלים סתם ביצה או עם מלח, נהנים מן האכילה, והוא איננו מעוניין בכך. "היום לא שבת", הוסיף והפטיר, "ולא מתאים ליהנות מן האוכל".
(מתוך הספר 'מחנך לדורות')