קובי לוי
האברך שאול פנחסוב התחתן (לפני שנתיים) בגיל 21, עם הכלה המהוללה ברכה בת יעקב מורדכיוב. הזוג היקר קבע את משכנו בעיירה קטנה בדרום הארץ. למה בדרום? משתי סיבות -השכירות שם זולה (תשאלו את מוסף 'יתד נאמן') ולפנחסוב הצעיר ישנם כמה חברים טובים שם, ששכנעו אותו להצטרף לכולל האחד והיחיד בעיירה. הרעייה הסכימה.
ועכשיו בואו נתמקד בשעון היד המיוחד, המצוין, האיכותי, המדהים והמוזהב (יש לכם אולי עוד כמה תארים בשבילו? ק"ל) שרכש יעקב מורדכיוב בעל המכולת, לחתנו האהוב. 3000 ₪ במזומן לא פחות, הוא הטמין בידיו של סוחר התכשיטים ברוך ניסנוב, שהצליח להביאו מחו"ל מתחת לאף של המכס. (לא יפה). מדובר בהשקה מיוחדת של כמה אלפי שעונים בסך הכל. פירמה זו פירמה. לא ככה?
טקס הענקת השעון בליל האירוסין היה מרגש עד מאד. פנחסוב נפל על זרועותיו של חמיו בבכי מלא אושר. "תודה אבא, תודה אבא"… וכולם שמעו. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי 13 שנות יתמות, שלא אמר את המילה 'אבא' מדוע? כי יתום היה מגיל 8, ומעתה חמיו טוב הלב נכנס למשבצת של 'אבא' ולא כתואר כבוד. השעון הזה לא ירד מפרק ידו השמאלית במשך שנתיים. את החיבה וההערכה ההדדית לקשר החם שבינו לבין חמיו, ייצג בגאווה השעון המפואר הזה, ששאול פנחסוב כה אהב.
"אבא שלך הוא יותר מאבא בשבילי", נהג לומר לרעייתו. "זה לא רק השעון, זו האהבה הכנה שיש לו כלפיי. גדלתי בלי אבא והוא ממלא עבורי חסך לא קטן…" פעם בשבוע, בערב שבת, הוא הסיר מעדנות את השעון מפרק ידו, ועשה לו רחצה יסודית עם שמפו משובח. כשהתארחו בשבתות בבית הורי אשתו, נהג להניח את כף ידו השמאלית על השולחן, תוך ניעור קליל של השעון, והצצה קטנטונת לעברו. כולם היו מרוצים מזרזיפי הכבוד הזהבהב המתקתק, שפיזר האברך לעברו של חמיו. להתענג בתענוגים.
פרק ב'
09:10 היה זה בוקר קייצי ורווי טללים. נחצ'ה צ'נחובר, שוטר מהצפון שזכה להכיר את אביו שבשמים שמע דיווח בקשר על תאונת דרכים דרומית לעיירה. הוא לחץ על דוושת הגז, הפעיל את הסירנה והחל לעקוף מכוניות. "מדובר על התנגשות של רכב פרטי עם משאית, יש פצועים", המשיך לדווח המוקדן. "יש לעצור את התנועה עד שיגיע צוות החקירה".
נחצ'ה עצר בחריקת בלמים את הניידת על שולי הכורכר, ופנה לעבר המכונית שהפגוש שלה כמעט נמעך וערך ביקור רשמי בספסל הקדמי, הנהג והאיש שלצדו היו חסרי הכרה ושותתי דם. צוות החילוץ של מכבי האש יצא מרכבו, והחל לפעול על מנת להוציא את שני הפצועים. נהג המשאית יצא בשריטות קלות, והובהל לחקירה "הגעתי", דיווח צ'חנובר והחל לעצור את התנועה.
"37, 37", שאג המוקדן, "אתה מתבקש לחזור לתחנה, יש לבצע כמה חקירות על גניבות. מה הולך פה, צ'יקו מאגף חקירות דרום טוען שהגיע לאזורנו גנב חדש, כאילו חסרה לנו עבודה".
נחצ'ה צ'נחובר מאד לא אהב לחקור מתלוננים. כל אחד מהם בטוח היה שהסבל שלו הוא הכי גדול בעולם. יש כמה משפטים של מתלוננים שהוא לא סבל, כגון: "באתי להתלונן, אבל אני יודע שזה כוסות רוח למת, אין לכם זמן במשטרה ללכוד גנבים".
הזלזול ביכולת של המשטרה, ובעיקר בלוכדי הגנבים, הכעיס את נחצ'ה, שידיו רב לו בתפיסת כאלה שחשבו שהכל שייך להם, ולא בחלו לצער יתומים ואלמנות. היה לו חוש ריח מיוחד לאתר אותם, ע"י כך שאבחן את חולשתיהם. בהמשך נבין.
פרק ג'
העיתונות של שנות החמישים, נהגה לדווח מפעם לפעם על 'תחביבה' של אשת ראש הממשלה הראשון, למגנט לידיה מפעם לפעם כל מיני חפצים. אנשי הביטחון מינו איש מיוחד שתפקידו היה לשלם עבור החפצים 'הנלקחים' או לחילופין להוציאם מן הגברת ולהחזירם למדף. מומחי הנפש מכנים תופעה זו בשם 'קלפטומניה'. זו מעין סוג של תאווה בלתי נשלטת, להדביק לידיך מוצרים שאינם שלך, גם אם אינך זקוק להם באופן מיוחד. לשיטתם, אף פעם לא יזיקו כמה בקבוקי בושם, משחות שיניים, או לחילופין 5-6 קופסאות סיגריות למקרי חירום. הם מאד היו רוצים לשלם, אבל לא כל רצון ניתן ליישום. האמת ניתנת להיאמר, שמרקו אלגריסי לא היה בדיוק גנב מרושע. לא ולא! גם הוא סבל מאותה נטייה לא מכובדת, להטמין בכיס מכנסיו או בתיק הניילון הנצחי שלו, מלאי נדיב של אביזרים שלא היו שייכים לו. מומחי הנפש שניסו להבריאו, העלו חרס בידם.
"אני לא רוצה לגנוב, תאמינו לי". היה בוכה בכי תמרורים בחדר הטיפולים, "אבל זה בלתי נשלט". לאור הנ"ל, לא הצליח האיש להקים עדיין בית נאמן בישראל, שהרי מי זו שתסכים לגור עם טיפוס בלתי נתפס שכזה, שמפעם לפעם נעצר, נחקר ומשוחרר, וחוזר חלילה.
השוטר – חוקר צ'חנובר נכנס לתחנה, פנה ימינה למסדרון האפור והארוך, זרק מבט לעבר קבוצת המתלוננים שעתידים לשפוך באוזניו את מצוקותיהם. בזווית עינו הוא קלט את האברך פנחסוב, יושב וכוסס ציפורניים. הייתה לו סימפטיה בלתי נשלטת לאברכים ובני תורה.
"אצלי, תלמיד חכם הוא בראש הרשימה", היה מעדכן את מפקד התחנה. "ביטול תורה לא אצלי, אני חוקר אותו, משחרר אותו, ונותן עדיפות לתיק. למה? ככה, כדי שיחזור בחזרה לסטנדר, לגמרא". הוא סימן לפנחסוב להיכנס לחדרו, ומזג לו כוס מים קרים.
"כן בחורצ'יק מה הבעיה?", שאלו.
שאול פנחסוב הודה למיטיבו השוטר ועדכן. "תראה, גנבו לי את שעון היד שלי. הוא יקר ערך, וקנה לי אותו האבא של אשתי, שהוא יותר מאבא שלי. השעון שווה הון כסף, אבל זה לא העניין. יש לי אליו קשר רגשי מאד מאד מיוחד. בשבת הקרובה אנחנו מתארחים אצלו, ואם הוא יבחין שהשעון נעדר מידי השמאלית הוא יצטער מאד, וגם אני שבור מאוד מגניבתו".
"כבודו יודע מי הגנב?", התעניין השוטר חוקר.
"כן", השיב האברך, "הוא גם מודה בגניבה, אבל כל ניסיונותיי לאתר אותו עלו עד כה בתוהו".
"מודה בגניבה?", זקף צ'חנובר חצי גבה ונחיר אחד. "כן, שוחחתי עמו בפלאפון, אבל חוץ מאשר להודות הוא כמו ציפור נודדת".
"מה שמו?"
פנחסוב גירד במצחו, "אני מקווה שזה לא לשון הרע"…
"זה לתועלת", הרים השוטר קולו והוכיח ידע זעיר בהלכות לשון הרע.
"נו – טוב, אם השעון יחזור, והגנב ייענש, ואחרים לא יסבלו ממנו… שמו מרקו אלגריסי…"
"אלגריסי?", תהה צ'חנובר "השם הזה מוכר לי מאד, הוא מאזור המרכז או הצפון. מה יש לו לחפש כאן אצלנו? ותסלח לי אדון אברך, כיצד זה ואיך זה שפתרון התעלומה בידיך? בלי עין רעה, עשית לי 90 אחוז מן העבודה". האברך פנחסוב בירך "שהכל נהיה בדברו", והתחיל לספר.
"תראה אדון שוטר אני אוהב לעבוד בגינה"
"אתה גנן? ולא אברך?", זקף צ'חנובר גבת עין ימין.
"לא ולא. אני אברך, אבל, מפעם לפעם אני עובד בגינה של הרב שלי, מנהל הת"ת שלי כשהייתי קטן, שמו הרב אברום נחום. פעם בחודשיים – שלושה הוא פונה אלי ומבקש שאגיע ביום שישי בבוקר, או בשעת ערב, לנכש עשבים, להציב עציצים, לזרוע פרחי עונה . אני בא לשם בשמחה, באמת לשם שמים, אבל הרב נחום תוחב לי לכיס 200 ש"ח לפחות. והבית שלו, כבוד השוטר, הוא כמו אוהלו של אברהם אבינו, זה יוצא וההוא בא, המולה גדולה. אנשים שונים משונים, החל מדייגים, נהגי מוניות בעלי בסטות, וכלה בדוקטורים ורבנים חשובים. אצלו הם מוצאים אוזן קשבת, עצה טובה, והמון חיזוקים.
"יום שישי בבוקר שעה 09:00. שם בביתו של הרב נחום. הכרתי את אדון מרקו אלגריסי, שישב במשרדו הקטן של הרב, לגם מכוס קפה גדולה וכירסם עוגיות. 'תכיר זה ידידי מר מרקו היקר, וזה תלמידי לשעבר האברך שאול', עשה הרב הכרות ביננו. לחצנו ידיים מחויכים, נעים מאוד. המרקו הזה ממש מצא חן בעיני, הוא אמר לי דבר תורה נחמד, שאל אותי איפה אנחנו אוחזים בגמרא בכולל, ושיבח אותי על יופיה של הגינה ההולכת ומתנכשת ותופסת צורה. אחרי דברי הנימוסין חזרתי לחצר, להמשיך בשתילה, בגיזום בהשקייה. וכאן המקום לאזכר, כי בקצה שולחן העבודה של הרב נחום, הנחתי את חולצתי הלבנה והיפה, קיפלתיה יפה, ולתוכה השחלתי את שעון הזהב שנתן לי חמי האהוב כמתנה לאירוסין".
"מעניין… מעניין", הנהן השוטר בראשו.
"בקיצור, כעבור 10 דקות אדון מרקו אלגריסי סיים את הקפה ונפרד ממני ומן הרב בידידות. הזמין מונית ונעלם. כעבור כמעט שעה סיימתי את מלאכתי ובאתי ללבוש את החולצה. מיששתי… והשעון איננו. חשבתי אולי נפל , אולי במכונית, אולי… 'מה אתה מחפש?'… שאל הרב נחום. 'את השעון שלי שהיה מונח בתוך החולצה המקופלת'. פניו של הרב נחום התכרכמו. 'נו, זה כנראה מרקו… זה לא חדש'. הוא חייג לפלאפון של מרקו, והלה ענה לו. והשיב: 'כבוד הרב אני נמצא עכשיו בשוק העירוני, ליד הבסטה של אלברטו רחוב שוהם 15, שיבוא לפה אתן לו את השעון'
"נסעתי לשם, מזיע, אך כולי תקווה ואמונה שאכן אפגוש אותו ואקבל את שעוני. מגיע לבסטה, מעדכן אותי אלברט 'מרקו? כבר שבוע לא ראיתי אותו'…
"עוד חיוג מתבצע 'תגיע, אני נמצא עכשיו בבית הכנסת הגרוזיני, בשכונת הסביונים. זה ברחוב הדף היומי 8. תגיע…' אני דוהר לשם, נוסע בחוסר זהירות. אין מרקו, אין שם בית הכנסת, ואין שעון.
"הרבנית נחום התקשרה אליו מפלאפון אחר ונזפה בו 'אתה לא מתבייש! זו לא פעם ראשונה ולא אסלח לך לעולם! איפה אתה כרגע?' וההוא משיב: 'כרגע אני בתחנת הדלק הירוקה ליד כביש החוף ליד משאית כחולה'. אין מרקו ואין שעון. מכאן ואילך הוא כבר לא ענה לצלצולים.
"חזרתי לביתו של הרב נחום, עם פנים נפולות. 'אני נורא מצטער שלא הזהרתי אותך, מרקו שולח ידיים, הוא לא יציב בנושא הגניבות… יש לנו היסטוריה איתו, אבל הוא בנו של הקב"ה, וכמו שהקב"ה סובל מבניו הרחוקים אך אוהבם, כך אנחנו מתגלגלים עם אדון מרקו שמנצל הזדמנות וסוחב, הוא חולה'… הרב השתתף בצערי, וישבנו לחשוב מה עושים. לבסוף הוא הציע שאגיע לתחנת המשטרה, מי יודע אולי אתם תהיו שליחים נאמנים. עוד כמה שעות שבת, וחמי יקבל קשה את הגניבה וגם אני לא עליז ממנה", סיים האברך פנחסוב את העלילה הלא סגורה.
צ'חנובר תופף עם אגודל יד ימינו על השולחן. "תן לי את מספר הפלאפון של הרב נחום".
השוטר חייג. "כבוד הרב שלום, האברך פנחסוב מעדכן אותי לגבי גניבת שעון הזהב שלו ממשרדך. אני מבין שכבודו מכיר את הקליינט, האם הוא מקורב גם לקופת העיר שלכם, לאיזושהי קופת צדקה, או אולי לבית תמחוי".
הרב נחום השיב: "בוודאי, פעם או פעמיים בחודש הוא מגיע למשרדו של ר' חנניה גודמן, האחראי על קופת הצדקה של השכונה, ומבקש חבילת מצרכים. הוא בדרך כלל נענה בשלילה. רק בחגים הוא משחרר לי חבילונת".
"מצוין, עדכון חשוב מאד. תודה ושלום". השוטר איתר תוך דקות ספורות את כתובתו של אלגריסי… החמקן, ואמר לפנחסוב: "יקירי, בינתיים עלה לקומה שניה, לבית הכנסת של התחנה, תלמד שם שעה. בעוד שעה תרד אלי, לפני כניסת שבת השעון כבר יהיה בעזרת השם על ידך השמאלית. תרגע! אל תחייג לאדון מרקו, ותבקש מהרב נחום שלא יתקשר אליו, תנו לו מנוחה! כדי שיפתח את הפלאפון ויפסיק להתחמק". כעבור שעת לימוד ותפילה, נכנס האברך למשרדו של צ'חנובר, הלה חייג, והופ. מרקו אלגריסי משיב לו.
"אדון מרקו שלום, מדבר צ'חנובר, אנחנו לא מכירים, אבל שלח אותי אליך אדון גודמן מקופת השכונה, אני שליח שלו, יש לי באוטו חבילה בשבילך לשבת. אתה בבית?", התענין השוטר.
"לא. אגיע מאוחר יותר. תשאיר את החבילה ליד הדלת…", ביקש אלגריסי. "לא ולא, גודמן משלם לי רק בתנאי שהבן – אדם מקבל את החבילה לידיים, תגיד שעה ואני שם!".
"טוב. בשעה ארבע אני אגיע".
"יופי תודה, להתראות!". סיכם השוטר המתחזה לשליח. "ועכשיו ידידי שאול פנחסוב היקר, תמתין לו ליד דירתו, ותתפלל שהטיפוס הזה לא מכר בינתיים את השעון שלך בעשר לירות למישהו… אתה יודע מה, גם אני אגיע בארבע. נעשה שם מפגש חברים"…
פרק ד'
שלא כמו שעון שוויצרי, רק בשעה ארבע ועשרים עצרה מונית מול בניין מגוריו של מרקו אלגריסי נוטל השעון, שישב זחוח לצדו של הנהג. פנחסוב שהסתתר מאחורי עץ, רץ לעבר הנהג וסימן לו לנעול דלתות. "הנוסע שלך גנב לי שעון יד מוזהב". הנהג היה מופתע. "זה שעון גנוב? לא ידעתי, כמעט שילמתי לו 50 שקל… הוא ביקש שאקנה אותו".
"סליחה, סליחה, אני מבקש סליחה!", התייפח מרקו הנוטל. "תאמין לי שזה לא מרוע, אני פשוט חולה… תבין אותי, הנה השעון". מרקו שלף את השעון מכיס מעילו והגישו לאברך. "אתה סולח לי?"
"שום סליחות, ושום תחנונים", השוטר צ'חנובר שלף אזיקים ובא לאזוק את הגנב. "אל תעשה לי את זה!", מרר בדמעות אלגריסי, "אני חולה במחלת הגניבות, זה בלתי נשלט, תאמינו לי…".
השוטר סימן למרקו אלגריסי להיכנס לניידת "תתנהג יפה ונראה מה נעשה איתך".
"כמה עלתה הנסיעה שלו?", הנהג השיב: "שלושים שקל". פנחסוב שילם לו, נכנס למכולת סמוכה ורכש כמה מוצרים. חלות, יין, ממרחים וממתקים, והגישם לגנב שנתפש. "הבטחנו חבילה הנה חבילה. אני סולח לך, ואני מקווה שאדון שוטר צ'חנובר גם יסלח לי".
פרק סיום
כעבור חודשיים.
"שלום לך האברך היקר. שאול פנחסוב. מדבר צ'חנובר השוטר-חוקר. יש לי בשורה משמחת בשבילך, מחכים לך 1000 דולר אצלי במשרד. אל תופתע. זה דמי שדכנות ואני משלם בעין יפה. מי השדכן? תכף תדע, ובכן ישבתי עם אדון אלגריסי הגנב שלך שעתיים בניידת שלי, שוחחנו והתאהבתי באיש. ממש נשמה טובה, עדין נפש, נכון מדי פעם גונב, מנסה להימלט, אבל זה נעשה עקב הקלפטומניה שלו. שוחחתי עם המטפלים שלו, והם מעידים שאם ימצא בת זוג, שתלמד להתנהל איתו, להנחות אותו, הוא יצליח לעלות על דרך המלך גם אם לא באופן מושלם. אתה יודע אין שלמות בעולמנו. ועכשיו לתכל'ס, יש לי אחות בת 37, רווקה, עובדת סוציאלית. הטיפוסים האלה הם המומחיות שלה. נצנץ לי רעיון להציע לה את הטיפוס המיוחד הזה, כבעל, וגם כקליינט. בהתחלה היא לא רצתה לשמוע. התעקשתי עד ששוכנעה. חשבתי לעצמי, הקב"ה מזווג זיווגים, לא אני. יצליח יופי, לא יצליח, לא נורא.
"תנשום עמוק ידידי, ממרומי תפקידה, מעמדה והשכלתה, היא קלטה כבר בפגישה הראשונה, שהם זיווג משמים. בעוד שבוע החתונה. תבוא. דמי השדכנות הם שלך. מי שידך? שעון הזהב שלך, גנבו אותו כדי להקים בית בישראל, ולך תבין את בורא העולם על הנהגותיו הנסתרות"…