"שיהיה האדם ירא ודואג על מה שהוא עושה, או על מה שהולך לעשותו פן יהיה בו דבר, או פן יכנס בו איזה דבר אשר לא לפי כבודו יתברך…" (מסילת ישרים פרק כד)
היה זה בימי אברכותו של הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל. בשבת אחת בימות הגשמים שב מבית הכנסת, ובעברו את הכביש הציב רגלו בשטפון מי הגשמים שזרמו בסמוך למדרכה, והמים חדרו לנעלו והרטיבו את הגרב שלרגלו.
רבי שמואל אהרן חשש להציג רגלו על הארץ מחשש איסור סחיטה. פחדו מוחשי היה, כאילו פצצה צמודה לרגלו והניצרה בסוליית נעלו, ואם יציב רגלו לארץ ילחץ הכפתור ותתפוצץ הפצצה… החל אפוא לדדות על רגלו האחת כשהוא נסמך על כתפי בניו. למעלה מחצי שעה דידה על רגל אחת עד שהגיע לביתו.
בעת חליו האחרון, בעוצם מכאוביו ותשישותו הביאו לו בליל שבת ספל וקערה שיטול ידיו לסעודת שבת. נטל ידיו, ומי הנטילה נשפכו על מטתו. מחשש מלאכת סחיטה לא זע ולא נע כל השבת כולה. לא זו בלבד שהתפלל במטתו, שלא ירד ממנה, אלא אף לא התהפך מצד לצד, לא הטיב את תנוחתו, כאילו שכב על חבית אבק שריפה, לילה ויום עד למוצאי שבת.
(ע"פ מעילו של שמואל)