בהלכה הנלמדת היום (כלל ט' מהלכות רכילות סעיף י'), מפרט ה'חפץ חיים' דוגמה לאופן בו מותר לספר רכילות לתועלת, כאשר אדם רואה שחברו עומד לקנות או לעשות עסק כלשהו עם אדם שעלול לגרום לו נזק – וכגון "אם רואה שאחד רוצה להכנס לחנות לקנות סחורה אצל אחד, והוא מתבונן בטבע האיש ההוא, כי הוא איש תם (היינו, שאיננו חריף כל כך להבין ערמומיות בני אדם) והוא מכיר את טבע בעל החנות ההוא, שכל תשוקתו וחפצו הוא להשיג איש כזה לרמותו, אם בהסחורה או במדות ובמשקלות או במקח, צריך לספור לו את ענין החנות ההיא ולהזהירו שלא ייכנס בה" וכו'. [וכמובן, צריך להיזהר שלא יחסרו שאר תנאי ההיתר המבוארים בסעיף ב'. וכן לגבי הנידונים המובאים להלן].
בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מביאים על כך אופנים נוספים שנידונו בפוסקים:
לספר על קבלן שאינו עומד בזמנים ותמיד מסיים עבודתו לאחר הזמן, דעת הגר"ח קניבסקי שבוודאי מותר הדבר. והג"ר אלחנן היילפרין הורה לומר את הדבר באופן כללי, כגון שכיון שהרבה קבלנים אינם עומדים בזמנים כדאי לוודא את הדבר [ולהחתימו על קנס כשיאחר]. וכלל הדבר לענין סיפור על רמאות של אדם שרוצה להתקבל לעבודה, הורה הגר"מ שטרנבוך שאם הדבר אינו חורג משקר מצוי בענין זה אין לספר את הדבר, משום שעל דעת כן מקבלים אותו לעבודה. מוסד המחפש מנכ"ל במשרה מלאה כדי שיקדיש את כל כוחו זמנו ומרצו למוסד זה, וידוע על אחד שהגיש מועמדותו למרות שכבר עובד במקום אחר [בטענה שהוא מנוסה ומוכשר וממעט בשינה ויוכל לעבוד בשתיהם כאחת], דעת הגר"א נבנצל שמותר לספר זאת למוסד זה, אלא שיש לנסות לומר לו מקודם שיאמר זאת בעצמו.
לספר על אדם שמתרים עבור מוסד ומשתמש בשמות של שתי מוסדות שונים כדי להתרים את אותם אנשים פעמיים, דעת הג"ר אשר וייס שמותר ואולי אף חובה לספר, שכן התורמים בודאי מקפידים על רמאות כזו אף אם מדובר בסכומים קטנים. לספר על אולם שערך בו שמחה שלא עשו כראוי, דעת הגרח"צ שפירא שאם אירעה תקלה סבירה שאינה חריגה [ואין מצוי שקורה הדבר שם, דהיינו שאין
'חיסרון' באולם], אסור לו לספר הדבר, ויש לשאול חכם מה מוגדר כדבר חריג שמותר לספר.