דמשתכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי
פעם במוצאי שבת בא הגר"ש גרוסברד זצ"ל לביתו של מרן הגרא"מ שך, ורבנו השיח את צערו בפניו על כך שעברה עליו שבת קשה מאד של ייסורי הגוף, ושאלו האם יש לו איזו עצה בשבילו להקל את מכאוביו.
ענה לו הגר"ש גרוסברד זצ"ל כי ידוע לו על תרופה שיכולה להועיל לו, אולם יש לתרופה הזו חסרון אחד, שאחרי שלוקחים אותה מרגישים חולשה עצומה וחייבים לשכב למשך שעה שעתיים.
"ניין" – לא, פסק רבנו בנחרצות. "ליגן, וועל איך ליגן דארטן" – לשכב, אני אשכב שמה, והחווה ביד ימינו בתנועה נחרצת לעבר החלון הפונה לכיוון בית החיים, ולא הסכים בשום אופן לקחת את התרופה, ומיד כשיצא הגר"ש גרוסברד זצ"ל מלפניו המשיך להתייגע בגמרא הפתוחה שלפניו תוך התעלמות מהיסורים והכאבים הנוראים.
עוד סיפר הגר"ש גרוסברד זצ"ל, כי פעם כשהגיע אל מרן זצ"ל ביקש ממנו לחזור לפניו על כל השאלות והבעיות שעמדו על הפרק במשך השבועיים האחרונים ומה שהכריע בהם. הגרצ"ש גרוסברד חזר בפני מרן על כל שאלה ובעיה ומה שהכריע, ועל הכל נענע מרן בראשו ואמר: "יפה הוריתי, יפה דנתי".
לפליאתו של הגר"ש מה ראה על ככה, הסביר לו מרן ז"ל כי בשבועיים האחרונים התקשה בדברי התוס' בתמורה דף ה' ע"ב, "און די קשיא טומלט מיר די קאפ" – הקושיא הזו לא נותנת לו מנוח, וחשש שמא משום כך לא דק כל כך בהכרעות. לכן עכשיו כשכבר מצא מנוח ותירוץ לקושיא הזו, הוא חזר לעצמו על כל מה שהכריע באותם שבועות לדעת שלא יצא מכשול מתחת ידו.
(ע"פ במשנתם)