ד"ר גונשר היה במקצועו וטרינר, והגיע למשרה הרמה של סגן מושל המחוז בקוזניץ'. הוא היה רגיל לדבר על היהודים בבוז ובזלזול, לפיכך ראשי הקהילה היו נמנעים מלבוא לפניו בעניני הקהילה והשתדלו להתקבל אצל מושל המחוז. שמועות היו מהלכות שהוא משומד ואשתו יהודיה, אך לא עלה על לב מישהו לחקור בדבר, עד יום הכיפורים של שנת ת"ש.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הגיעו הנאצים לקוזניץ' והחלו חוטפים יהודים לעבודת כפיה. ד"ר גונשר הלך ברחוב לתומו, לפתע ניגשו אליו שני חיילים ושאלוהו: "יהודי?" הוא לא היסס לרגע והפליט תשובה גאה: "יהודי!"
הוליכוהו עם עוד יהודים לחצר המשטרה, הביאו ספר תורה והגישוהו לפניו, והקצין אומר: "קרע ושרוף!". פני הד"ר חוורו כסיד והוא ענה: "לא, חלילה לי מלעשות זאת". מיד החלו להכותו מכות איומות ועינוהו עינויים קשים עד שחשבו שנפח נשמתו, ואז עזבוהו.
עם רדת הלילה זחל לביתו, ואמר לאשתו שאי אפשר לו להשאר בקוזניץ' מפני הבושה. החליטו לנסוע לזליכוב. בדרכם עצר אותם משמר גרמני על הגשר, ואמרו לו שאם רצונו לעבור, עליו לומר עשר פעמים: "אני יהודי – אני חזיר". והוא אומר: "יהודי אני, אבל לא חזיר". היכוהו מכות רצח, לבסוף נתנוהו לעבור.
בזליכוב חי זמן קצר, לפני מותו ביקש שיאמרו עמו וידוי ויקברוהו בקבר ישראל. יהודי קוזניץ' מילאו את בקשתו וקברוהו לא הרחק מהאוהל של המגיד מקוזניץ'. אחר מותו התקרבה אשתו אל היהדות, ולימים עבדה בגטו בעזרה ציבורית.
('נר לשולחן שבת' מתוך ספר 'קידוש השם' – ארכיון רינגלבלום)