יום שלישי א' בסיון תשע"ט
מדוע תיקנו חכמים שגוי הדר בחצר יאסור את הטלטול מהבתים לחצר?
חצר שדר בה יהודי אחד, ודר בה גם גוי אחד, או יותר – אין היהודי זקוק ל'עירוב חצרות', כיון שדירתו של גוי אינה נחשבת לדירה, והיא כחלק מהחצר; וממילא מותר לטלטל הן מבית היהודי והן מבית הגוי אל החצר, ולהיפך. אולם, אם דרים בחצר שני יהודים או יותר, בבתים נפרדים, או בדירות נפרדות בבית אחד – אשר דינם הוא שצריכים לערב 'עירוב חצרות' זה עם זה כדי להתיר את הטלטול מבתיהם לחצר, ומבית לבית – ודר בה גם גוי, תיקנו חכמינו ז"ל שהעירוב אינו חל.
וטעם התקנה – כדי שיתרחקו ישראל מלדור בשכנותם של גויים, ולא ילמדו ממעשיהם. והסיבה שלא תיקנו כן בחצר שדר בה יהודי אחד, היא – שמקרה כזה אינו שכיח, כיון שיהודי חושש לדור לבדו עם הגוי. והוא הדין במקרה ששני יהודים דרים יחד בדירה אחת – שלא תיקנו שהעירוב לא יחול, כיון שמקרה כזה גם הוא אינו שכיח. ויש מהפוסקים שהקלו בדין זה בזמננו, כיון שבלאו הכי אנו שרויים בין הגויים ומעורבים בהם, אך רבים כתבו שאין להקל בכך.
[שו"ע שפב, א, משנ"ב א-ד, וביה"ל ד"ה אז; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 4 ו־7]
באיזה מקרה תיקנו חכמים שצריך לשׂכור מקום מסוים – כדי שלא ישׂכרוהו...?
בהמשך לאמוּר: כפי שלמדנו, דייר בחצר אשר 'ביטל את רשותו' לגבי שאר דיירי החצר, אינו צריך להשתתף בפת של 'עירוב החצרות', והעירוב חל. וכששניים דרים בחצר, יכול האחד לבטל את רשותו לגבי חבירו, ומותר לחבירו לטלטל חפצים בחצר ובבתים ללא עירוב.
אולם, בגוי, לא תיקנו חכמים שיועיל ביטול רשות, כי אם שכירות בלבד, כלומר, שישכרו מהגוי את רשותו; ואזי מותר לטלטל מהבתים לחצר, ולהיפך. ועניינהּ של שכירות זו הוא, שאז יש ליהודי כוח בחצר הבא מכוחו של הגוי, וכאילו הוא נכנס תחת הגוי, והגוי עצמו הופך לאורֵח בחצר.
והטעם שהצריכו חכמים דווקא שכירות, ולא ביטול רשות – כדי להרחיק את היהודי משכֵנותו של הגוי; והיינו, שדרכו של הגוי לחשוש שהיהודי יעשה כישוף ברשותו, ויימנע מלהשכירהּ, ומכיון שללא שכירות החצר אסורה, יאלץ היהודי לעבור לחצר אחרת. ודווקא שכירות, אבל שאילה אינה מועילה; ויש אומרים שמועילה.
ונחלקו הפוסקים אם צריך לתקן את מחיצות רשותו של הגוי כדין לפני ששוכרים אותה ממנו; ונהגו להקל.
[שו"ע שפב, א, ומשנ"ב ה-ו; ביאורים ומוספים דרשו, 11 ו־13; וראה שם 10 ו־12]
על איזה 'עירוב חצרות' אסור לברך למרות שכבר גבו את הפת מדיירי החצר?
בהמשך לאמוּר: כאשר נדרשת שכירות רשותו של הגוי, לכתחילה יש לבצע את השכירות לפני עשיית העירוב, כיון שקודם לכן אסור לברך על עשיית 'עירוב החצרות', שהרי יש להניח שהגוי לא ירצה להשכיר את רשותו, כנ"ל, והעירוב לא יחול, והרי זו ברכה לבטלה. אולם, בדיעבד, אם השכירות בוצעה לאחר עשיית העירוב, לפני כניסת השבת – העירוב חל.
ואם שכרו מהגוי את רשותו לזמן מוגבל – בתום זמן השכירות, שאז צריך לשכור את רשותו מחדש, לכתחילה יש לעשות גם עירוב חדש, כיון שהרי זה כאילו התנו שהעירוב יחול רק עד לתום השכירות. אך בדיעבד, אף באופן זה, אם שבו ושכרו את רשות הגוי, ופת העירוב קיימת ומונחת במקומה בכניסת השבת, ניתן להסתמך עליה כפת של עירוב חצרות, כאילו שבו ועירבו מחדש; ויש אומרים שעירוב שנעשה על ידי שאחד מדיירי החצר זיכה פת לכולם, (ולא בגביית פת מכל אחד) – אינו חל מאליו בכניסת השבת.
ויש שכתב כי במקרה שבלאו הכי לא מברכים על עירוב החצרות, וכגון בעירוב חצרות שנעשה רק מספק ולחומרא – מותר לעשות את העירוב לפני ביצוע השכירות.
[ביה"ל שפב, א, ד"ה צריך; ביאורים ומוספים דרשו, 23-24; וראה שם, 43]