דרשת שבת הגדול
ברחובות היה גר הרב זבולון גרז זצ"ל. הוא למד בסלבודקא וכשהגיע לירושלים למד בישיבת חברון. שמעתי ממנו מעשה נורא:
לירושלים הגיע דרשן גדול ומפורסם, בעל ידיעות נרחבות, שהיה נושא את דברותיו בטוב טעם ודעת, היו אומרים כי אנשים שיצאו מדרשה שלו הפכו להיות "עשירים" מרב הידיעות שהיה מעביר במהלך כל דרשה.
דא עקא, רוח חכמים לא הייתה נוחה ממנו. לעיתים הוא היה משבץ בדרשותיו דברים שאינן עולים בקנה אחד עם "דעת תורה".
על כל פנים, סיפר ר' זבולון, החלטנו אני ועוד חבר ללכת לשמוע את הדרשה שלו, וחשבנו לעצמינו שגם אם חלילה, יאמר דברים שאינם ראויים, נהיה אנחנו "חזקים", ונאמץ לעצמנו את השיטה "תוכו אכל קליפתו זרק". נלמד ממנו רק את הדברים החיוביים, שלבטח יהיו רבים..
הגענו למקום בו אמורה הייתה להתקיים הדרשה ולפתע שמנו לב כי הייתה לנו טעות והקדמנו לבוא שעה לפני תחילתה..
נו? מה נעשה? סתם נבטל את הזמן? החלטנו להיכנס אל קודש הקודשים. המקובל האלוקי בעל ה"לשם". ה"חפץ חיים" אמר עליו כי כאן בעולם הזה עוד ניתן לראות אותו, לגשת אליו, אבל בעולם הבא..
נכנסו אליו, והוא כמובן לא היה צריך הרבה זמן כדי לראות את מטרת בואנו. הוא "ראה על המצח שלנו" שבאנו לדרשתו של אותו מגיד פלוני..
הוא לא שאל אותנו שום שאלה. מיד פתח את פיו ואמר משפט אחד: "עוד לא נברא בעולם סבון כזה שיכול לרחוץ בן אדם משמועה לא טובה שהוא שמע!"
אנחנו, אמר ר' זבולון, הבנו מיד. אם שומעים בתוך דרשה שלמה, אפילו משפט אחד הנוגד את דעת חז"ל – אין הרס גדול מזה! שהרי לא נברא סבון שיוכל לנקות את הכתם שמשאיר משפט זה בנפש האדם!
מוראדיג, רבותי, מוראדיג…
(יחי ראובן)