קראתי לאחרונה סיפור מדהים על יהודי מהגליל העליון, שקיבל הצעת עבודה בפרויקט 'תלת שנתי'. אמנם, משכורת חודשית לא תהיה לו, אבל בסיומן של שלושת השנים הוא יצא עם רווח גדול ומשתלם, שיכסה את הגרעון שיצטבר במשך שלושת השנים. דא עקא, שמקום העבודה היה בדרום הארץ, מה שידרוש ממנו לעזוב את ביתו ומשפחתו ולמצוא לעצמו יחידת דיור להשכרה בקרבת מקום העבודה. הרבה אפשרויות לא היו לו. פרנסה הביתה הוא צריך להביא. נסע האיש לראיון העבודה, והתקבל לפרויקט.
*
כשהסתיימו להן שלושת שנות העבודה, התקיים טקס להצגת הפרויקט בפני צמרת החברה, שבסיומו אמורה היתה להתקיים חלוקת תעודות ההוקרה עם 'הצ'ק הבנקאי' אליו הוא נושא את נפשו במשך שלוש השנים האחרונות.
כבר בתחילת הטקס שם לב, שהמנכ"ל לא נראה מי יודע מה. אבל בכל זאת שידר מיודענו 'עסקים כרגיל', והציג בפני צמרת החברה את הפרויקט, שהצליח בס"ד מעל ומעבר למשוער.
כשסיים את דבריו, ניגש אליו המנכ"ל, לחץ את ידו ושיחרר בגלגול עיניים ובבלבול שפתיים משפטים לא ברורים ומבולבלים, שהמסקנה שלהם היא: אין לו שקל לפורטה.
מיודענו ניסה להאמין שמדובר ב'קשיי נזילות' חולפים, ולכן ביקש לפחות 'הערת אזהרה' על אחת מקרקעות החברה, אבל הוא נענה בשלילה. בצר לו, ביקש האיש לכל הפחות איזשהוא חפץ, מוצר 'שוה כסף', משהו מינימאלי לצאת איתו ביד, אבל על הכל נענה בשלילה.
מבלי אפשרות לבלוע את הרוק, התקפל האיש, הוא ומטלטליו, והצפין לביתו שבגליל העליון.
*
עוברים להם מספר ימים, דפיקות בדלת הבית, והנה המנכ"ל על פתח ביתו, כולו זורח מאושר עם 'הצק הבנקאי' בידו, ומאחוריו שני אנשים המכניסים לביתו סידור פרחים ענקי, משולב עם פירות מכל טוב הארץ, כשבאמצע מפל שוקולד מרהיב ביופיו, ומעל כל זה 'תעודת הוקרה' על "השקעתו ומסירותו הרבה להצלחת הפרויקט".
היהודי עוד לא הספיק להתאושש, והמנכ"ל פונה אליו בשאלה: "תגיד את האמת! כששמעת ממני בסיום הטקס, שאין לי כסף, מה עבר לך בראש?"
"אמרתי לעצמי: קורה, שלחברה יש קשיי נזילות".
"וכשאמרתי לך, שאני גם לא יכול לתת לך 'הערת אזהרה'. מה חשבת?"
"אולי אין לך אפשרות טכנית, לרשום על שמי 'הערת אזהרה'".
"אבל המטלטלין שביקשת, ודאי יכולתי לתת לך. לא?"
"באמת זה היה לי מוזר. אבל אמרתי לעצמי: לך תדע. אולי הוא הקדיש את כל נכסיו לשמים…"
המנכ"ל קפץ ממקומו ושאג: "אני מצהיר בפניך: זה בדיוק מה שהיה. הקדשתי את כל נכסי לשמים, בגלל עוגמת נפש גדולה שהיתה לי מבני המתבגר, אך מיד אח"כ התירו לי את הנדר. אבל בכל אופן, שתדע לך, שאני לא מפסיק להתפעל מ'העבודה' העצומה שעשית עם עצמך, ולא נשאר לי אלא לברך אותך מעומק הלב, שכמו שדנת אותי לכף זכות כך המקום ידון אותך לכף זכות".
*
הסיפור הנפלא הזה מוכר לחלק מהקוראים בגירסתו התלמודית, בגמרא שבת (קכ"ז ע"ב).
*
עכשיו שימו לב לדבר מעניין.
כשמסתיים הדיאלוג בין המנכ"ל לשכיר בטקס 'סיכום הפרויקט' (כשהיום אנחנו כבר יודעים, שבמוחו של השכיר היו הסברים – לוגיים – משכנעים להתנהגותו של המנכ"ל), מספרת הגמרא: הפשיל (הפועל) כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. ומסביר רש"י: בדאבון לב.
רגע, מה קורה פה?
ראינו פה יהודי מתנהג בהירואיות מעוררת התפעלות. אחרי שלוש שנות ציפיה, הוא לא מתרגז ואפילו לא שניה. מקבל את כל הסיפור עם המנכ"ל באהבה. דן אותו לכף זכות, שהוא באמת לא יכול לשלם – אז זה לא מוזר פתאום לשמוע שהוא הלך ב'פחי נפש ובדאבון לב'? אתה הרי בכלל לא כועס? אז איך מגיע לכאן 'דאבון לב'?
*
כי גם אם אני לא כועס, זה עדיין לא אומר שאני לא כאוב! שאני לא בדאבון. וכשאני כאוב, אני אומר את זה.
חווה את זה.
נותן לזה מקום.
('הבזק מחשבה' – עקיבא שצ'רנסקי
לתגובות: 15335786304)
יצויין שאותו פועל היה רבי עקיבא בטרם למד תורה.