בתוך הסעיפים הנלמדים היום (הלכות רכילות כלל ג' סעיפים ב-ג-ד) דן ה'חפץ חיים' בהתרחשות שבה עלול אדם שהיה קרבן ללשון הרע, להיכשל אף הוא באיסור בתום לב, מתוך פעולה של 'הגנה עצמית' כביכול.
וזו לשונו בסעיף ב': "אם ראובן דיבר על שמעון בפני לוי, והלך לוי וסיפר את הדברים בפני שמעון, אסור לשמעון לומר אחר כך לראובן 'איך דיברת עלי בפני לוי?', כי על ידי זה גם הוא עובר על איסור רכילות, מחמת לוי".
כלומר: שמעון, השומע מלוי שכך וכך אמר עליו ראובן, אסור לו להוכיח את ראובן על כך. כי בזה הוא מרכל על לוי, שגילה את הדברים שאמר לו ראובן. שכן למרות שלוי בעצמו עבר על איסור רכילות בכך שסיפר את הדברים, אין הדבר מתיר לשמעון לרכל עליו.
בביאורים ומוספים מציינים, שלעיל בפתיחה מתייחס ה'חפץ חיים' למקרה ששמעון כן ניגש לראובן ומוכיח אותו על שדיבר עליו באוזני לוי. במקרה זה עלול להיות שראובן יכחיש ויטען: "לוי שיקר, לא דיברתי עליך מאומה באוזניו". ואז יחזור שמעון ללוי ויאמר לו – "מדוע שיקרת?"
במקרה שהדברים התפתחו כך – מדגיש ה'חפץ חיים' – על לוי להיזהר שלא לשוב על איוולתו הראשונה. עליו לשתוק ולקבל על עצמו את חשדו של שמעון כי שיקר, ולא לחזור ולהתעקש אל אמיתות דבריו הראשונים. ובוודאי שאסור לו לומר לשמעון – "בוא עמי ותיווכח שאמת דיברתי, בכך שאחזור על הדברים בפני ראובן עצמו". כי אם אכן יאמר זאת בפני ראובן, יעבור שוב על איסור רכילות, וגם ילבין את פני ראובן ויעבור על "ולא תשא עליו חטא".
להלכות שמירת הלשון מספר 'חפץ חיים', מסודרות לפי ימים – לחץ כאן