בס"ד
הרב ישראל ליוש
"זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹֽדֶשׁ"…
אמרו בגמ' (ר"ה טז ב) 'כל שנה שאין תוקעין בתחילתה, מריעין לה בסופה, מ"ט דלא עירבב שטן'. ותוס' פירשו שם בשם הלכות גדולות, שהסיבה שלא תקעו בראש השנה, משום שנאנסו ולא משום שחל בשבת.
יש להבין, הרי אונס רחמנא פטריה, א"כ מדוע אם נאנסו ולא תקעו בתחילת שנה, יריעו בסוף השנה מפני הצרות שיהיו, הרי אם נאנס ולא עשה הרי הוא כאילו עשה?
ה'משך חכמה' (פ' אמור) מבאר שתקיעת שופר איננה ככל המצוות, אשר בהיעדרה ייענש על אי קיומה, וכשנאנס רחמנא פטריה, אלא היא כמו תרופה למכה, כי בתקיעה בשופר של איל מזכירים זכות עקידת יצחק, שאף אנו בניו, באהבתנו את הי"ת, מוכנים להעלות את כל תאוותינו על מוקד אהבת ה'. וכמו שחולה שנאנס ולא לקח מזור ורפואה, לא יתרפא, אף שאי הנטילה באונס היתה, כן אם נאנסו ולא תקעו בשופר, יחסר להם זכות זיכרון העקידה, ומשום כך עלולים להריע על צרותיהם בסוף השנה…
אם כן יש להבין, מדוע כאשר ראש השנה חל בשבת ולא תוקעים, לא יחסר זיכרון העקידה לזכויות עם ישראל, ומדוע אז לא יריעו בסוף השנה?
מבאר ה'משך חכמה' שבני ישראל והקב"ה הם כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד דואג לכבוד זולתו, ואדרבה, עם ישראל כה חוששים לכבוד השבת המעידה על קדושת שמו ית', עד שאפילו שהם יודעים שביטול תקיעת שופר, אפילו בשוגג, יש בו משום סכנה גדולה, מכל מקום מוותרים על תקיעת שופר ועל זכרון זכות העקידה, ובלבד שלא יהיה חשש שיהודי אחד יעביר את השופר ד' אמות ברה"ר, ותתחלל חלילה השבת. אם כן, זה גופא שאינם תוקעים בראש השנה שחל בשבת, הרי היא כעקידה רוחנית מופלגת, והיא משלימה לרצות כמו שמרצה זיכרון השופר.
***
ראש השנה תש"ג, מלחמת העולם השניה בעיצומה. לארץ ישראל מגיעות שמועות אודות החורבן הנורא ומסע ההרג שעוברים היהודים באירופה. הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, נושא דברים לבני הישיבה לפני תקיעת שופר, ואומר: "אחינו נשחטים ונשרפים ע"י הגרמנים ימ"ש… אין בית שאין שם מת…. שואה איומה…!
"מה צריך לחשוב יהודי ששוכב תחת מנעלו של נאצי ימ"ש, ועומד בכל רגע להיזרק אל המשרפות…?! על מה הוא צריך להתפלל…?!
"הוא צריך להתפלל כך: 'בורא עולם הענשת אותי… ואתה צודק! אבל אני אעשה תשובה, וברגע שאעשה תשובה, מיד אהפוך לאהוב ונחמד, ואז אתפלל אותה תפילה שכלל ישראל מתפללים לפני התקיעות 'ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו', ברצוני לראות כעת את הנאצי שעומד עלי, שוכב על הרצפה והנעל שלי עליו…'
"זהו כוחה של תשובה" – סיים ראש הישיבה את דבריו – "וזוהי תפילתנו לפני תקיעת שופר"…
***
עדויות שנכתבו בדם ונצרבו באש בתולדות עמינו, יעידו שעם ישראל לדורותיו, מסר את נפשו על קיום המצוות, בערבות סיביר תחת עיניהם האנטישמיות של הרוסים, ובמחנות ההשמדה תחת גלקסי הנאצים ימ"ש. הם לא בחלו בכל אמצעי על מנת לקיים את מצוות ה' ככל האפשר. הסיפורים הבאים יעידו על צמאונם של היהודים, אף שהיו בעניים, לקיים מצוות שופר ולהזכיר לבורא עולמים את זכות אביהם יצחק, שנעקד על גבי המזבח, ותפילתם החרישית מעומק ליבם שיחוס עליהם ממרומים ותהיה עקידת יצחק תחת עקידתם…
***
השופר ההיסטורי שקיבל רבי אריה לוין מרבי חיים ברלין
שופר מיוחד היה גנוז בידיו של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, אותו קיבל במתנה מהגאון רבי חיים ברלין זצ"ל, בנו של הנציב זי"ע. שופר זה שימש את רבי אריה להכרזה על כניסת השבת, ע"י תקיעה ארוכה לארבע רוחות השמים, ובשופר זה אף היה תוקע לחולים ונדכאים, אשר נבצר מהם לבוא לבית הכנסת לתקיעת שופר.
מיוחד ומיוחס היה שופר זה, כפי שסיפר עליו רבי חיים ברלין בעצמו:
כאשר הייתי רב של מוסקבה, גזרו הרוסים על היהודים גזירות רבות. פעילות יהודית היתה מסוכנת מאוד, והנה חודש אלול בא, והשופר היחיד שהיה בבית הכנסת נסדק ונפסל. בכל האזור לא נמצא שופר כשר אחר, וכבר לא היה די זמן להביא שופר כשר מחוץ לגבולות רוסיה…
בצר לי הבנתי שכנראה זו תהיה השנה הראשונה, בה לא יזכו תושבי מוסקבה היהודים לשמוע קול שופר…
ליל התקדש חג. השמש שקעה ויום הדין הנה בא ושופר אין. רבי חיים שב מבית הכנסת, סעד את סעודת החג והתיישב ללמוד הלכות שופר. 'הלימוד יעלה לרצון לפני שומע קול תרועת עמו, כאילו תקענו בשופר', הרהר…
למחרת עם זריחת החמה, יצא רבי חיים מביתו לכיוון בית הכנסת, והנה הוא רואה לנגד עיניו בפינת הרחוב, עגלה עמוסה בחפצים ישנים, ומקומו של העגלון מקושט בקישוטים שונים, ביניהם שופר! רבי חיים לא האמין למראה עיניו… הלא זהו שופר אמיתי!! שופר ממש!!
רבי חיים ניגש לעגלון ושאל אותו: "מנין לך שופר זה?", "יסלח לי כבוד הרב" – רעד קולו של העגלון – "לא ידעתי שזה שלך"…
רבי חיים לא נרתע, והמשיך לחקור את העגלון אודות השופר, כדי לדעת אם הוא נעשה בידי ישראל והוא כשר למצווה. העגלון סבר שרבי חיים הוא הרב של בית הכנסת ממנו לקח את השופר, וחשש שמא הוא יסגיר אותו לשלטונות, ובתמורה להבטחה שרבי חיים לא יעשה כן, נתן לו את השופר וסיפר לו כי חובב חצוצרות הוא, והוא גנב אותו מבית הכנסת הסמוך לביתו.
שופר זה נדד עם רבי חיים בכל מסעותיו, וכאשר הגיע לארץ ישראל, מסר אותו לרבי אריה לוין שעשה בו מצוות רבות וזיכה בו את הרבים.
השופר שהושג בזכות התחזות לחולה
מחנה שטראסהוף, ראש השנה שנת תש"ה קרב ושופר אין. מה יעשו? מוחה של נערה אמיצה הוגה רעיון והיא יוצאת לבצע אותו…
היא עשתה עצמה חולה, ודרשה להתפנות לבית חולים ב'וינה' הסמוכה, שם פגשה ברופא יהודי, וביקשה ממנו שישיג לה שופר עבור אנשי המחנה. הוא ממלא את מבוקשה ומוסר לה שופר. עתה חוזרת היא להרגיש טוב ומשתחרת מבית החולים, כשהיא נושאת על גופה במסירות נפש את השופר, על ידו יזכו אנשי המחנה לקיים מצוות תקיעת שופר.
השופר שהחליף את פעמוני המחנה
מוחו הקודח של האדמו"ר מטשאקווא, הרה"צ רבי מאיר הלברשטאם זצ"ל, בעזרת ליבו החם לקיום מצוות, הגה רעיון הזוי כיצד להביא שופר למחנה 'סוסבנה' לתפילות ראש השנה תש"ד, בליבה של השואה האיומה. וכך מספר רבי מאיר: "בערב ראש השנה בחסות החשיכה, חתכתי את חבל הפעמון שהיה תלוי במחנה, והפעמון נפל ונשבר. בפעמון זה היה קצין המשטרה מצלצל כל בוקר, ומודיע לאנשי המחנה כי הגיע הזמן לצאת לעבודה.
"עתה, כאשר נשבר הפעמון, שלחתי להודיע לקצין המשטרה שיש ביד סבי חצוצרה, ועד שיתוקן הפעמון הוא מוכן להתנדב ולהריע בחצוצרה ולהעיר את אנשי המחנה לעבודתם. הקצין קיבל את הרעיון, וסבי הרה"ק רבי סיני הלברשטאם מז'מיגרד זצ"ל, שיבח אותי מאוד על המבצע החכם ואמר: 'הנה מה שאמרו חז"ל 'תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה".
"ביום ראש השנה ארגנו מנין מצומצם השכם בבוקר, הרחק מעיניהם של אנשי הנ.ק.וו.ד., סיימנו תפילת שחרית לפני השעה שבע בבוקר, מועד צלצול הפעמונים, ואז יצא סבי מביתו, בירך בהתרגשות 'על תקיעת שופר' ו'שהחיינו' ותקע בשופר כדת וכדין.
"מיד הגיע למקום קצין המשטרה וביקש את ה'חצוצרה'. ניסה בכל הכח לתקוע בה, ללא הצלחה, אז סינן בזעם: 'חצוצרה יהודית…' והשליך את השופר לארץ"…