"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כ"ה, ב')
מובא בשם ה"בית לוי", שפרשת תרומה באה לאחר פרשת משפטים, ללמדנו שאין ערך לתרומה שמגיעה מממון שהתקבל לא על פי משפטי התורה.
סיפר רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת אור ישראל:
פעם בא אלי יהודי וסיפר לי, שבחול המועד סוכות ישב בנו יחד עם קבוצת אברכים בסוכתו, ומילאו פיהם בשירות וזמירות לה', לשם שמחת החג. קולות השירה הלכו וגברו, עד שהופרעה מנוחתו של השכן הזקן, אשר היה דר בעליית הבית. כיון שאותו זקן לא יכול היה לגבור על קולותיהם, שפך עליהם דלי מים מן העלייה, כדי שיבינו את הרמז.
צעק אליו הבן מן הסוכה, "איך אפשר לשפוך לכאן מים, והרי השכינה שורה כאן". בנימת גאווה סיים האיש את דבריו: "ראה כמה רגשי קדושה יש לבני".
אמרתי לו: "האם באמת סבור אתה כי השכינה שורה במקום בו גוזלים את מנוחתו של אדם זקן? כלל וכלל לא! אמנם מצוה גדולה היא לשמוח ברגל ולזמר בשבחים לה', אבל באופן זה היתה זו מצוה הבאה בעבירה".
•••
באחת הפעמים שגברה המצוקה בישיבות ליטא, קמו רבני ליטא לערוך מגבית להצלת הישיבות. משלחת של אחדים מגדולי הדור הגיעה לוורשא, כדי לכנס אסיפה של בני העיר. אל האסיפה הוזמנו כמה מעורכי העיתונים היהודיים, על מנת שיפרסמו בעיתונות את מטרת בואה של המשלחת.
לאחר שנשא דברים רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, קם אחד מעורכי העיתונים אשר נכח במקום, והטיח שאלה קנטרנית בפני הנואם, "מדוע מצליח כל כך הגאון מלובלין, רבי מאיר שפירא זצ"ל, המגייס סכומי עתק לבניין אדיר ומפואר, והלוא טוב היה לקחת כסף זה ולהאכיל בו את בני הישיבות הסובלים מחרפת רעב"? כוונת השואל היתה ברורה, היה זה נסיון להפחית מחשיבותה של המגבית, ולמנוע את הנדבנים מלתרום.
ענה לו רבי זלמן: מצינו שכאשר ציוה הקב"ה על תרומת המשכן, לא ציוה שיתרום כל אחד ואחד, אלא רק "כל איש אשר ידבנו לבו". לעומת זאת, בתרומת קרבנות הציבור, נצטווה כל אחד ואחד לתת בקע לגולגולת, סכום זה חייב לתת אפילו עני שבישראל, ואם לא נתן – נטלו ממנו משכון. מדוע לא סמכה התורה גם בקרבנות הציבור על נדיבותם של הנדיבים, שיתנו כדי הצורך, כפי שסמכה התורה על נדיבות לבם בתרומה לבניית המשכן?
התשובה פשוטה מאד. ירדה התורה לסוף דעתם של נדיבי העם, שממהרים בשמחה לתרום לבנייתם של בניינים, אך אינם ממהרים לתרום לאחזקת תכליתם של אותם בניינים. זו היתה דרכם של העשירים מאז, למרות שההיגיון הישר אומר ההיפך. אם ישאלו אותנו, "מה חביב ויקר יותר לפני המקום, הבניין אשר בו מקריבים את הקרבנות, או שמא הקרבנות עצמם"? הלא ודאי יענה כל אחד ויאמר, שהתכלית חשובה מן האמצעים, וראיה לכך, שהרי קרבנות ציבור, תמידין ומוספין, דוחים את השבת, ואילו בניין בית המקדש אינו דוחה את השבת.
ואף על פי כן, כאשר נאסף כסף לצורך בניית המשכן, ביום אחד הביא העם די כסף וזהב עד שהוצרכו להכריז "מרבים העם להביא" ואין עוד צורך בתרומה נוספת. לא כן היה כאשר בא הציווי על מטרת הבניין, הלוא הם הקרבנות. כאן כבר לא מיהרו לתת, עד שהוטל הדבר עליהם כחובה והובטח להם שיהיה זה כדי לכפר על נפשותיהם. עם כל זאת היה עדיין צורך למשכן את אלו אשר אחרו בתשלום חובם.
כך הוא גם בעניין הישיבות, מטרת הישיבות להרבות תורה בישראל, ואילו הבניינים אינם אלא אמצעי וכלי ללימוד התורה, ועם כל זאת, מצויים יותר תורמים המוכנים להוזיל מכיסם על חדרים, על דלתות, על חלונות, על לבנים ועל בניין, ולא זו בלבד אלא יש מהם הרוצים דווקא שיקרא הבניין על שמם, שיהא בו שלט המעיד על תרומתם, ושאר מצבות זיכרון, אך מעטים הם התורמים, כדי להאכיל ולהשקות את לומדי התורה.
כוונת המעשה קובעת את מהותו
הנתינה למשכן צריכה להיות לשם שמים. נמצינו למדים, כמה חשוב הדבר שדברי הקדושה יהיו ממקורות טהורים.
סיפר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, מעשה נורא, הממחיש עניין זה. מעשה באדם אחד שנכנסה בו רוח, וכאשר רצו לבדוק אם אכן מדובר בגלגול נשמה או שזה סתם רוח טמאה, הניחו על ראשו של אדם זה את ספר הזוהר, כמו שהיה מקובל אצלם, שאם תזעק הרוח בהתקרב אליה ספר קדוש, זהו סימן שהיא גלגול נשמה. והנה לא נזדעזעה הרוח כלל.
הלכו והביאו ספר הזוהר מדפוס אחר, ומיד זעקה ורעשה הרוח. כאשר שאלוה מדוע לא נרתעה מן הספר הראשון? השיבה, כי אמנם היה זה אותו ספר, אך הראשון הודפס על ידי מחללי שבת ואילו השני הודפס על ידי אנשים יראים.
אמר על כך רבי אליהו: "הרי לנו שני ספרים זהים בתוכנם ובצורתם: אלא שהאחד הוכן בקדושה, ואילו לשני חסרה הכנה זאת. לכאורה לעין אדם נדמה, שאין כל הבדל ביניהם, אך באמת ההבדל ביניהם גדול מאד".
וכן פסק רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו "אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' יז), שאין להתפלל בסידור שהודפס בשבת, ואפילו שנעשה על ידי פועלים נכרים, שזה מאוס לדבר מצוה וכל שכן לתפילה, שצריכים לתפילה סניגורים טובים, כדי שישמע הקב"ה את התפילה. ולכן לא יתפלל על ידי דבר שיהיה בו קטרוג ח"ו. (ולא עוד אלא שאף צידד לומר שבדיעבד לא יצא ויצטרך לחזור ולהתפלל אמנם אינו מכריע כן למעשה).
(מתוך 'להתענג בתענוגים')