בשנת תרפ״ח בגיל ארבע עשרה הגיע אבי הרה״צ ר׳ דוב אריה גולדברג זצ"ל ללמוד תורה בישיבת אהל תורה בברנוביץ, ישיבתו של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי׳׳ד זצוק׳׳ל. לקרבה יתירה זכה אבי מבעל ה'מקדש דוד' הגאון רבי דוד רפפורט זצוק״ל. תמיד היה מספר בהתפעלות על העמל העצום שלו בתורה, והוא היה לאבא כדמות מופת לחיי עמל בתורה.
בעל ה'מקדש דוד' היה ידוע כסובל מקשיי נשימה ובעל שפה עילגת הקשה להבנה. מפורסם בעולם הישיבות, שכאשר ראה רבי אלחנן את ספרו 'מקדש דוד' התפעל כל כך ומיד הזמינו לכהן כמגיד שיעור בישיבתו. כאשר הגיע לישיבה התברר הדבר שקשה להבינו, ורבי אלחנן פנה בשאלה ל'חפץ חיים' האם להשאירו בישיבה. ה'חפץ חיים' הכריע לנסות כמה חודשים, כי הכל כדאי כדי ללמוד תורה מפיו. אכן, מפאת קושי הדיבור וקשיי הנשימה רק חבורה מצומצמת בישיבה זכתה להימנות בשיעורו הקבוע. אבא נמנה עם חבורה מצומצמת זו, ועשרות מחברות מחידושי ה'מקדש דוד' נכתבו ע״י אבא והובאו לדפוס ע״י רבי זלמן דרורי זצ"ל ובפרסומים תורניים נוספים.
סיפר אבא על ה'מקדש דוד', שהיה מטייל רבות בין עצי היער בסביבת ברנוביץ כשהוא כולו שקוע בלימוד מעמיק, והגויים היו מביטים עליו בחרדת קודש. בישיבה סיפרו בהלצה, שכאשר מקלו היה מונף אל על סימן היה שקושיה קשה במוחו ועדיין לא מצא את פתרונה, וכאשר יניח ידו והמקל למטה, אזי ידעו שהנה יש תירוץ לקושיה. סיפרו ששכר דירה בקובנה, והמשכיר דרש ממנו שכר כפול, כי כולם בלילה ישנים ונמצא שמשתמשים רק ביום בבית, ואילו הוא ער גם בלילה ולומד, נמצא שהוא משתמש כפול בדירה.
אבא תיאר כי בעת שיעור כללי של ה'מקדש דוד' בישיבה, הבחורים עשו באמצע ביהמ׳׳ד רווח גדול ומרוחק בינם לבינו כדי לאפשר לו לנשום כראוי. כל חלונות ביהמ׳׳ד היו פתוחים אף בימות החורף הקרים, אך חום רב של הריתחא דאורייתא שרר בין כותלי בית המדרש.
המשגיח הקשיש רבי ישראל יעקב לבוצנסקי עמד ושמר שח״ו בחורי הישיבה לא יתקרבו. אבא סיפר שלמרות שרבי ישראל יעקב היה מבוגר בשנים רבות מרבי דוד, ביטל עצמו כלפיו. על אף כל הקשיים נשמר כבודה של תורה וכל הגה ממוצא פיו נשמע בשקיקה רבה.
עוד סיפר אבא, שסיפרו בישיבה שברוב גאונותו של ר' דוד, במקומות שאסורים בד״ת למד הנדסה והמציא רעיון לעשות מטוס מיוחד, אבל חשש שזה יגרום לו ביטול תורה להציע את רעיונותיו, ולכן לא הוציא את זה לאחרים.
בשבת פ' בהעלותך י״ט סיון תש״א עצרוהו הרוסים בשל הדרכון הזר שהיה בידו ושלחוהו לעומק ברית המועצות למחנה עבודה. הרבנית הוגלתה לכיוון אחר, וכל מה שהספיקו תלמידיו לעשות הוא לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, חידושי תורה ושיעורים למאות. אחרי המלחמה חיפשו את הארגז ולא מצאו, אומרים כי הפולנים חפרו והוציאו את הארגז והשמידו את כתבי היד.
רבי דוד נתגלגל למחנה מיזוויז׳י-גורסק ליד פיטרוזאוודסק באיזור הקרילי-פיני, סמוך לגבול פינלנד שהקור היה עצום בו. אסירי המחנה היו חוטבים עצים ועובדים עבודת פרך ביערות. הם ראו עד מהרה כי רבי דוד אינו מסוגל לעבודה קשה וביקשו להקל עליו ככל שיכלו בהעסיקם אותו בעבודה גופנית קלה.
עד ראייה בן ישיבה מסלובודקה סיפר כי השיגו בשבילו קצת ספרים לעין בהם ולא פסק פיו מגירסא אפילו בשעת העבודה. בלילות היה כותב חידושי תורה כדרך שנהג בברנובי'. כשהיה הולך לעבודה היה שקוע בענייני הלכה והשומרים הרוסיים התייחסו אליו בלגלוג כלשהו, כהן דת שלומד כל היום ואינו טועם פת בגם…
רבי דוד היה ניזון מלחם יבש ושותה מים, והמרק שהיו נותנים לעצורים לא בא אל פיו. כשהיו שואלים אותו – הייתכן, והלא זה ענין של פיקוח נפש היה משיב: לאחרים יודע אני להתיר אבל על עצמי עלי להחמיר, שכן אין מי שיתיר לי אכילת טריפה.
אולם גופו החלש לא עצר כח לעמוד בתזונה העלובה של לחם ומים. כשהביאו לו תוך הסתכנות מעט גריסים, סירב לבשל דייסה בכלי הטריפה, ואכל גריסים מהולים במים אך בלתי מבושלים. הוא חלה במחלת מעיים קשה וכעבור שבועות אחדים היה הכרח להעבירו לבית החולים כי היה נפוח כפן וחולה מסוכן.
בא' דראש השנה ביקש שיתקעו תקיעת שופר לפניו, מצוה שהיתה אהובה עליו ושהרבה לדקדק בה בזמן היותו בברנוביץ. ביום השני של ראש השנה קרא אליו שני יהודים אחרי תקיעת השופר, רגעים מועטים לפני מותו, ואמר להם: היו עדים למותי לבל תישאר אשתי הרבנית עגונה, כי זהו הדין.
במילים אלה נפרד מהסובבים אותו, ובעוד שפתותיו דובבות תפילה נפרד מעמק הבכא ומסר נשמתו לקונה. הוא הובא לקבורות בצום גדלי' תש״ב בשדה עזוב.
(קובץ גיליונות)