נפתח בדברי חז"ל הידועים במסכת ברכות (לג, ב): "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר: 'ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: 'יראת השם היא אוצרו'?". מתרצת הגמרא: "אִין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול".
לכאורה דברי חז"ל הללו טעונים הסבר; הלא משה רבנו לא הרצה פרשה זו לעצמו, דבריו היו מופנים אל כל כלל ישראל; קטנים כגדולים, חשובים ונשיאים לצד פשוטי עם ופחותי מדרגה, ואיך שייך להציג בפני כולם את ענין השגת יראת שמים כמילתא זוטרתא? הלא באמת זוהי אחת העבודות הקשות שבמקדש?
למעשה כבר רבינו המהרש"א בחידושי אגדה בגמרא שם מתייחס לקושיא זו, אולם אנו נביא הסבר לדברים שהסביר באחת משיחותיו מגיד המישרים, הגאון הצדיק רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, כי באמת משה רבינו בא כאן לגלות את הסוד הגדול כיצד יראת שמים נעשתה אצלו 'מילתא זוטרתא'? ובמילים אחרות: כיצד אכן משיגים יראת שמים?
אך להבנת הדברים, נקדים מאמר חז"ל נוסף (מנחות מג, ב): "תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: 'ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך'…", ובמדרש תנחומא (פרשת קרח פרשה יב) דרשו חז"ל: "אל תקרי מה אלא מאה – שהם מאה ברכות".
תקנה זו של מאה ברכות נתייסדה על ידי דוד המלך, שנאמר: "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על" (שמואל-ב, כג, א). כתיב הוא "הוקם על" ולא 'עול', להורות על כך שהוא ייסד את התקנה לומר בכל יום מאה ברכות, כמנין "על". היה זה כאשר הודיעו לו אנשי ירושלים שבכל יום ויום מתים מישראל מאה נפשות, ואינם יודעים את הסיבה לכך, ודוד ברוח קדשו הבין את הסיבה, ומחמתה תיקן להם לומר מאה ברכות בכל יום (כמבואר בתנחומא, שם).
אך לכאורה יש לשאול; כי אף אמנם 'רמז' הוא אחד מד' חלקי התורה המכונים פרד"ס, אבל בשלמא היכן שהתורה לא כתבה במפורש את כוונתה מובן שנדרשים אנו לרמזים הטמונים בעומק דבריה. אך כאשר בפסוק נאמר מפורשות – שה' שואל מעמנו ליראה ולאהבה אותו, איך שייך לשנות את משמעות הכתוב, ולומר כי אין הכוונה לאהבת השם ויראתו אלא לתקנה של מאה ברכות?
בהכרח, אומר רבי ראובן, שאף שוודאי כוונת הפסוק היא כפשוטה, ומה שהקדוש ברוך הוא דורש מהאדם הוא לאהבה וליראה אותו. עדיין איננו יודעים כיצד משיגים את אותן מעלות עליונות ונשגבות? איך מגיעים לידי אהבת השם ויראתו? כאן באים חז"ל ומגלים לנו את העצה, עצה שנרמזה בעומק הפסוק, זהירות והקפדה באמירת מאה ברכות. על ידי אמירת מאה ברכות בכוונה בכל יום, מסוגל האדם לבוא לידי יראת שמים.
הגאון הצדיק רבי דוב יפה זצ"ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים', הביא פעם באחת משיחותיו 'הרגש' נפלא המבטא את מהות המושג הברכה: "גם בהמה אוכלת וגם יהודי אוכל, ומה בכל זאת ההבדל ביניהם? התשובה היא: יהודי נפגש עם ה'ריבונו של עולם' לפני שאוכל, הבהמה לא!"…
כאשר יהודי עומד לפני אמירת ברכה, בין אם זה ברכות השחר, ברכות שמונה עשרה, ברכת המזון או ברכות הנהנין, וקודם לכן הוא עוצר לרגע ממרוצת חייו השוטפים, ומתבונן בתוכן תיבות הברכה ובמהותה, הרי שמחדיר הוא להכרתו – כי כעת הוא עומד להיפגש עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולהודות לו על כל הטובה שהוא גומל עמו, ומעתה אין ספק כי הוא לא יהיה מסוגל לזרוק את הברכה מפיו כלאחר יד. אדרבה, לבו יתמלא פחד וחרדה מהדר כבוד גאונו, ואז כל הברכה שלו תקבל צורה, מהות ומשמעות אחרת.
לזה התכוין משה רבנו כאשר עמד לפני כלל ישראל, כל אחד בדרגתו ובמעמדו, והכריז הכרזה כוללנית: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה", וחז"ל רמזו ואמרו: 'אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'. משום שהדרך הקלה לכל אחד ואחד מהם להגיע לידי יראת שמים, היא על ידי כוונה ראויה במאה ברכות, וכל אחד מהם עשוי להשיגה בקלות.
כי כאשר אדם מברך מאה ברכות מדי יום בכוונה, בשימת לב והתבוננות, בהכרח תעמוד לנגד עיניו ההכרה כי הוא תלוי ביד השם יתברך בכל צעד ושעל. ואילולי הוא יתברך מעשיו ופעולותיו – "המחזיר נשמות לפגרים מתים", "הפוקח עיורים", "הנותן לעיף כח", "חונן הדעת", "בורא מיני מזונות" וכך בכל פרט ופרט, אין לו משל עצמו כלום, וחוזר ומשנן זאת לעצמו לפחות מאה פעמים ביום, זה חודר להכרה, ויגיע לדרגה ביראת שמים, עד שתיהפך אצלו למילתא זוטרתא.
יש לציין בענין זה, את שראיתי מובא בשם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, שהסביר את דברי חז"ל (ברכות לה, א): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים". בפשטות תמוה, מה שייכת לכאן מעילה?
אולם התשובה היא, אמר הרב שך, "משום שהעולם הזה נברא בדבר השם, ותכליתו הוא ריבוי כבוד שמים, וכאשר האדם אינו מברך על מה שנוטל מן העולם הוא מועל בתכלית זו. כי באמת אין ענין הברכה רק כנטילת רשות שלא יהא גזלן, אלא להיפך כל בריאת האוכל הוא בכדי שיברכו עליו ויתרבה כבוד שמים.
ונאים הדברים למי שאמרם; סיפרו בני ביתו של מרן הרב שך זצ"ל, כי בערוב ימיו כאשר חלה ונחלשו כוחותיו, הוא לא יכל יותר להכניס אוכל ושתיה דרך הפה וניזון דרך אינפוזיה. באחד הימים כשנכנס אחד הנכדים לחדרו, מצא אותו בוכה. "האם סבא בוכה משום שהוא מתייסר?" – שאל הנכד בדאגה. נענה הרב שך ואמר: "במצבי כעת, לא אוכל יותר לברך 'שהכל נהיה בדברו', ולכן אני בוכה"…
הרב שך ידע מהי כוחה של ברכה, מה טמון בה, והיה איכפת לו על כבוד שמים שנחסר בהעדר ברכותיו.
סיפור נפלא
סיפור נפלא אודות רבן ומאורן של ישראל, מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, שמעתי מידידי הגאון רבי משה ידלר שליט"א, מחבר סדרת הספרים הנודעת 'מאור השבת', מחשובי מורי ההוראה בירושלים, ולחיבת הדברים נוסיף גם את הרקע לסיפור כפי ששמעתי ממנו:
באחד הימים, מספר הרב ידלר, הגיע אלי אברך ושאלתו בפיו: "אכלתי סעודה כדי שביעה, ומשום עיסוקים שונים שהזדמנו לי בעת הארוחה, קמתי ממקומי ופניתי לסדר את עניניי. כשסיימתי התעורר לי ספק האם ברכתי ברכת המזון לפני שקמתי או לא. ב'שולחן ערוך' (אורח חיים סימן קפד סעיף ד) נקבעה ההלכה, כי כאשר אדם אכל כזית בכדי שביעה ואחר כך מסתפק אם בירך ברכת המזון, עליו לברך שנית, משום שברכת המזון חיובה מדאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא, וכך רציתי לעשות, וכבר נטלתי שוב מים אחרונים.
אולם משניגשתי לברך שוב, המשיך האברך וסיפר לרב ידלר, הגיח בני הקטן מהחדר הסמוך, ואמר לי בהשתוממות: "אבא! מה אתה עושה? מדוע תברך עוד פעם? הרי כבר בירכת קודם!"… ובגללו התעורר לי ספק חדש, האם אפשר להסתמך על נאמנותו של קטן בחיובי דאורייתא.
הרב ידלר הציג את השאלה בפני גדולי הפוסקים, שצידדו לכאן ולכאן; מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל הורה, כי היות וספק דאורייתא לחומרא, וגם אי אפשר להסתמך על קטן, יש להחמיר ולברך שוב. אך מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל טען, כי אינו חייב לברך שנית, מאחר ודברי הקטן שאביו בירך – אינם בגדר עדות שזקוקים אנו בה לנאמנותו, אלא הם רק גילוי מילתא בעלמא שבירך, ובגילוי מילתא אפשר להסתמך גם על קטן.
דומה הדבר, לאדם שרגיל לכסות את הסכין בצלחתו קודם ברכת המזון, כפי שמורה ההלכה (שם, קפ, ה). במידה ואחר כך יתעורר אצלו ספק אם בירך, בודאי יוכל להסתמך על כך שכעת הסכין נמצאת מתחת לצלחת, ולפטור את עצמו מלברך. משום שזה רק גילוי מילתא ולא עדות. כך גם כאשר הילד אומר לאביו שכבר בירך אין זו עדות, כי אם גילוי מילתא בלבד.
לאחר תקופה, הציג הרב ידלר את כל המשא ומתן שהתקיים בין גדולי פוסקי הדור בנידון זה, באוזני גאב"ד ערלוי, הגאון הצדיק רבי יוחנן סופר זצ"ל, וגם הוא צידד כדעתו של רבי שלמה זלמן. אולם גם הוסיף מעשה נפלא מעין הסיפור הנזכר ששמע על זקנו הגדול, מרן ה'חתם סופר' זצ"ל. כה היה מעשה:
כידוע, ה'חתם סופר' היה מסוגל להרצות שיעור של ארבע וחמש שעות ברצף, ואשתו הרבנית ע"ה שדאגה לשלומו ולבריאותו, היתה מניחה לפניו על השולחן צלחת עם עוגה קטנה וכוס שתיה. אך בדרך כלל ה'חתם סופר' לא היה טועם מן העוגה, אלא רק באופן שאפסו כוחותיו לגמרי.
פעם אירע שחלש לבו של הגבאי והוא חמד את העוגה. הוא שם לב, כי בכל השבוע האחרון רבו ה'חתם סופר' לא נגע בעוגה, ושיער בדעתו, כי מסתמא גם היום הוא לא יגע בה, ועל כן הרשה לעצמו לאוכלה. אולם לרוע מזלו, בדיוק באותו יום, תוך כדי הרצאת השיעור, אפסו כוחותיו של ה'חתם סופר'. הניח את ידו בצלחת כדי ליטול את העוגה, והבחין כי היא איננה.
הוא פנה לגבאי ושאל: "מה קרה היום? הרבנית לא הביאה עוגה?", והגבאי שהתקשה לעמוד בנסיון שיקר ואמר: "הרבי כבר אכל את העוגה".
לתשובתו המרעישה והחדה של ה'חתם סופר' הוא בוודאי לא ציפה: "אם אכלתי את העוגה או לא – בהחלט יתכן שאני טועה, ומבלי משים לב אכלתיה. אולם ברור אצלי כשמש, שאילו הייתי מברך 'בורא מיני מזונות' הייתי זוכר, ואם אינני זוכר סימן שלא בירכתי"...
מרעיש! אצל ה'חתם סופר' לא היה יכול להיות ספק אם בירך או לא, כי לא היה אצלו מושג כזה להוציא ברכה מהפה בלי שימת לב.
זכורני מבחרותי, כי שמעתי ממורי הגאון הישיש רבי צבי אייזנשטיין שליט"א, ה'בעל תפילה' הנודע של ישיבת פוניבז', בשנים בהן שימש כר"מ בישיבת רוז'ין לצעירים, כי ראה אצל אחד מזקניו מנקיי הדעת בירושלים, שהיתה נמשכת ארוחתו באופן קבע כשתיים עשרה דקות; חמש דקות לאכילה ושבע דקות לברכת המזון, והיה נוהג לומר: "אני אוכל כדי לברך"…
אחרים רמזו זאת בפזמון של ליל שבת: 'כל מקדש שביעי', על דרך הצחות: "סועדים בו לברך שלוש פעמים". סועדים כדי שיוכלו לברך…
הבחור שהתעקש להיות אצל ה'חזון איש' בבדיקת חמץ
על מרן ה'חזון איש' זצ"ל מעידים, כי כל ימיו לא הוציא מפיו שום ברכה ותפילה ללא כוונה, כשליבו בל עימו, או כשאין דעתו מיושבת עליו. כל ברכה נאמרה אצלו עם מלוא הריכוז ועם כל החושים.
אבי מורי שליט"א רגיל לספר, כי בשנים בהן זכה להתפלל במחיצתו של ה'חזון איש', ראה במו עיניו את הרטט שאחז בו בשעה שהגה את השם יתברך בשפתיו. "החולצה הרועדת שלו הסגירה את הרטט שאחז בגוו", תיאר אבא שליט"א לימים, "דומה היה כי רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, שותפים למשימה הנעלה – לכוין בתפילה"…
כך גם העיד הגאון רבי חיים מאיר שטיינברג שליט"א, שבילדותו היה מתלווה אל אביו, הגאון רבי שרגא פייביל זצ"ל, להתפלל במעונו של ה'חזון איש', וכאשר היה ה'חזון איש' עולה לתורה ומברך את ברכות התורה, פניו התמלאו בחרדה, וורידי מצחו בלטו מרוב מאמץ ויגיעה בכוונת הברכות. זאת גם בתקופות בהן היה חולה מאוד, חלש ותשוש.
סיפור נפלא נוסף שמעתי פעם מהגאון הצדיק רבי שלמה חיים גנויער שליט"א, מנהל רוחני דישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות, כי סיפר לו יהודי חסידי בירושלים, ששמע בעצמו מבעל המעשה הגאון הקדוש רבי יהודל'ה מדז'יקוב זצ"ל, שהיה גאון גדול, צדיק ועובד ה' נפלא, שברח מגינוני אדמורו"ת ומכל נימוסי הכבוד:
בתור בחור התאמץ רבי יהודל'ה להתקרב ל'חזון איש'. מידי פעם הוא היה נוסע אליו במיוחד לבני ברק, על מנת להסתופף בצילו וללמוד מדרכיו.
בשנה אחת הוא הגיע למעונו של ה'חזון איש' בליל בדיקת חמץ ואמר: "רבי! אני רוצה לראות את בדיקת החמץ שלכם"… אך ה'חזון איש' סירב, למרות שהיו אנשים אחרים שכן סייעו לו בשעת הבדיקה. שמא חשש שהוא יעשה עסק גדול מדאי ממנו. אך רבי יהודל'ה התעקש להתעכב בבית, והפציר ב'חזון איש' בתחנונים: "אבקש רשות להיות כאן, בחדרו של הרבי, רק בשעה שיברך את ברכת הבדיקה, אחר כך אעזוב מיד"… לזה ה'חזון איש' כבר לא סירב.
הוא סיפר מאוחר יותר, כי בשעה שה'חזון איש' בירך את הברכה של בדיקת חמץ, הוא נרעד כולו. עיניו התגלגלו למעלה עד שראו רק את הלובן של העינים, במשך דקה ארוכה… ויהי המקום לחרדת אלוקים!
אך אין זה פלא כיצד הגיע ה'חזון איש' לדרגות גבוהות אלו; לאור הדברים שהוא כותב באגרותיו כיצד אמורה להיראות התפילה: "לצייר כמו חי – איך הקדוש ברוך הוא שומע את שיח שפתותינו ומאזין הגיון הלב" (קובץ אגרות א, כג). כשמציירים בתפילה את הקדוש ברוך הוא כמו חי, ודאי נרעדים ונפחדים!
ונספר עוד מעשה ששמענו על מרן הגרי"ז סולוביצ'יק מבריסק זצ"ל:
היה זה באחד מלילות חנוכה, בעת שהגיע האדמו"ר בעל ה'בית אברהם' מסלונים זצ"ל לביקור נימוסין בבית הרב מבריסק. הם ישבו ושוחחו יחד באהבה ואחוה בענינים העומדים ברומו של עולם. עד שלפתע ניעור הרב מבריסק משיחו, הביט בשעון והתנצל בפני אורחו – כי יאלץ כעת להפסיק את השיחה למעט זמן, כי כבר הגיע זמן הדלקת נר חנוכה.
הרבי מסלונים הביט אחר כל תנועה ותנועה של הרב מבריסק בעשיית המצוה; הרב קם ממקומו, נטל את שמן הזית, שפך בכוסיות, הניח פתילות צמר גפן, וכשהכל היה מוכן ומוזמן לקח גפרור והדליק.
הרבי התפלא בליבו על צורת ההדלקה, כידוע, אצל עדות החסידים שמים דגש רב ועסק גדול מההכנה למצוה. אך הפליאה נותרה בליבו עד שפתח הרב מבריסק את פיו והחל לומר את הברכה. פניו החליפו גוון, ושיניו דא לדא נקשן, וכשהגיע להזכרת השם נתקף רעד בכל גופו, ובקושי הצליח להגות את שם השם בפיו. או אז הבין הרבי מסלונים היכן מונחת ההכנה.
"כדי להגיע לרעד כזה בעת הזכרת שם השם", הסביר הרבי מסלונים, "אמורים להיות דבוקים ביראת שמים עשרים וארבע שעות ביממה, ללא היסח הדעת. זו היא ההכנה הטובה ביותר של הרב מבריסק לקיום המצווה!"
אחד מגדולי ראשי הישיבות והצדיקים בדור העבר, היה הגאון הצדיק רבי יהודה זאב סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ'סטר. סיפרו עליו, כי היתה לו הנהגה מסויימת, למעט באכילת לחם במשך כל השבוע, ונטל ידים לסעודה רק בשבת.
את הטעם לכך, הוא הסביר פעם למקורבו מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: "וכי סבור אתה שאני ממעט באכילת לחם מטעמי עינויי הגוף וסיגופים למיניהם?! לא ולא! אלא משום שבברכת המזון נזכרים הרבה שמות קודש, ורבינו יונה כותב ב'שערי תשובה' (ג, סא) שכל מי שלא מכוין בהזכרת השם עובר בלאו של "ולא תחללו את שם קדשי". לכן כשאין לי מספיק ישוב הדעת שאני משער שאוכל לברך כל מילה בכוונה, אני מעדיף לדלג על אכילת לחם ובלבד לא להיכנס לספק ברכות"…
ואכן, מי שזכה לראות את הרב סגל, ודאי הבחין בפנים הקורנות שלו. הם פשוט זרחו מיראת שמים. התקיים בו הפסוק: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי" (מלאכי ג, כ).
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')