ההלכות הנלמדות היום ב'חפץ חיים' (כלל ט' מהלכות רכילות סעיפים א-ב) עוסקות באופני ההיתר לספר רכילות לתועלת, ובחמשת התנאים הנדרשים להיתר זה.
כפי שעולה מדברי ה'חפץ חיים', במקרה של תועלת אין זה רק 'היתר' – אלא חובה לספר, משום 'לא תעמוד על דם רעך'. לכן אין לאדם לפטור עצמו במקרים אלו מחובתו להציל את השני מנזק, בטענה שאינו רוצה להיכנס לחשש איסור, אלא עליו לעיין היטב באופני ההיתר ולבדוק האם עליו לספר וכיצד לעשות זאת באופן הראוי.
בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מציינים, כי מלשון ה'חפץ חיים' בסעיף זה משמע שאם אין ודאות, אלא רק ספק שיסובב דבר רע, אין צריך לספר. ויש שכתב (חלקת בנימין) דהיינו רק שאין חיוב לספר, אך במקום שאין ידוע לו הדבר בוודאות אלא רק שמע כן מאחרים, לא נאמר 'לא תעמוד'. ומ"מ כתב שם שמותר לספר את הדבר [אלא שיאמר לו שאינו בטוח בצדקת הדברים]. וראה עוד בביאורים ומוספים בענין זה, ומה הדין כאשר יש ספק אם תצא תועלת מסיפורו.
עוד מביאים בביאורים ומוספים כי במקום שיפסיד את פרנסתו אם יספר לשון הרע לתועלת הצלת חברו, מבואר בבבא מציעא (לב, א) שאבידתו קודמת לאבידת חברו, וא"כ אינו צריך לגלות הדבר. וכן להימנע מלספר לתועלת מחשש שאם ייודע שגילה יביא הדבר למחלוקת במשפחתו, דעת הגר"ח קניבסקי שיתנהג ב'שב ואל תעשה' ולא יגלה.
ומה דינו של סיפור לשון הרע על אביו או רבו לתועלת? בביאורים ומוספים מביאים כי דעת הגר"נ קרליץ שמותר, וכן מבואר בספר חסידים (סי' תתרפז) שאדם שיודע שהוריו אינם נוהגים בנאמנות בפקדונות המופקדים אצלם צריך להודיע כן למפקיד; אלא שאם המפקיד חכם והגון יגלה לו האמת, ואם אינו חכם והגון לגלות לו, יאמר לו רק שלא יתן בידם [וראה מגילה יג, ב].
לספר רכילות כדי להציל את עצמו, גם כן נחשב כסיפור לתועלת, כמבואר בחפץ חיים לעיל. אכן, אין זה אלא כשהסיפור הוא על מי שגרם לו עוול, אך באופן שאין תועלת בעצם הסיפור, אלא רק שהמעביד של אדם רוצה לפטר אותו אם לא יספר מי עשה דבר מסוים, והסיפור מועיל לו שלא יפוטר, כתב הח"ח לעיל שאסור לו לספר מי עשה זאת, מפני שאין תועלת בעצם הידיעה מי עשה זאת.