מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה.
סימן ל"ט (סעיף ז'):
פדית וקנית סת"ם
פדיית סת"ם מן העכו"ם- אין לוקחין סת"ם מן העכו"ם ביותר מדמיהם כפי שהיו שווים אם היו כשרים, ומ"מ ינסה להתמקח עמו להוזיל המחיר, אבל לא יבקש לקנותם בזול ממש שלא יבוא העכו"ם לזלזל בהם מחמת רוגזו. אבל בדמיהם או בקצת יותר (חצי דינר בתפילין, ולפי ערך זה בס"ת) חייבים לקנות מהם ולגונזם, כדי שלא יבואו העכו"ם לזלזל בהם. ודין זה הוא אף כשהם פסולים ולדעת הרמב"ם צ"ע בפסולים, אבל בכתבם אפיקורס א"צ לקנותם מהם.
ממי מותר לקנות סת"ם- אין לוקחים תפילין אלא מן המומחה, או מסופר הקבוע לרבים, ואין סומכים שהלוקח יבדוק חסרות ויתרות דשמא יתעצל להסיר התפירה וכו', אבל מזוזה או פרשיות התפילין יכול לקנותם מאינו מומחה ולבודקם בעצמו. ובדיעבד או אם אין מומחה בעיר יבדוק בעצמו חסרות ויתרות ואת צורת האותיות. ואם קנה ממנו מאה א"צ לבדוק אלא ג' (שתים של יד ואחד של ראש או איפכא) ואם מצאם כשרים הוחזק האיש וכולם כשרים, וא"צ לבדוק את השאר אם אומר שכתבן בעצמו או שקנה הכל מאדם אחד. ואם קנאם צבתים צבתים יבדוק ג' בכל צבת. ואם אומר שהיו של אדם גדול, או שאומר שקנאם ממומחה נאמן, ובלבד שיהיה מוחזק בכשרות, או שראינו שלבשם בעצמו.
בדיקת התפילין- אם הוחזקו בכשרות ולובשם תדיר א"צ בדיקה כלל, ומ"מ נכון לבודקם, ואם לובשם לפרקים צריכים בדיקה פעמיים בשבוע שמא נתעפשו, ואם אין לו מי שיתפרם יניחם בלא בדיקה, וצ"ע אם יברך. ואם נקרע חפוי הבתים או שנפלו למים או שהיו מונחים במקום לח (הכל לפי הענין) צריכים בדיקה מיד, ואם אין לו מי שיבדוק יניחם בלא ברכה.
המוצא תפילין פתוחות ומושלכות בלא רצועות יש לחוש לפסול נסתר, אבל אם מצאם מונחות בכיסם אין לחוש.
סימן מ':
שמירת קדושת התפילין
תלית התפילין- אסור לתלות תפילין על יתד בין אם התפילין למטה ובין אם הרצועות למטה, ואם אוחז התפילין בידו והרצועות למטה מותר, אבל לאחוז ברצועות אסור אא"כ עושה כך כדי להניחם בראשו. ולתלות התפילין בכיסם מותר.
ס"ת אסור לתלותו בכל גוונא, וכן אסור לתלות את ארון הקודש, ובחיי אדם כתב שאין לחבר את ארון הקודש לקיר אלא יהיה מונח.
ספרי תלמוד וכדו' דינם כתפילין, ואם הם קבועים בלוחות שיש בהם שרשרת אסור לתלותם בשרשרת.
מותר לכתוב פסוקים על נייר ולתלותם בפתח בית הכנסת.
תפילין שנפלו בלא נרתיקם נוהגים להתענות, וכן בס"ת אפי' עם נרתיקו, והא"ר כתב שאפי' תפילין בנרתיקם יתן פרוטה לצדקה.
כסוי כלי בתוך כלי- אסור לשמש מיטתו או לעשות צרכיו בחדר שיש בו תפילין או חומשים וסידורים ואפי' בדפוס (והחוות יאיר מיקל בזה בשעת הדחק) ובכתב אשורי, עד שיניחם בכלי בתוך כלי, ושכסוי אחד לא יהיה מיוחד להם, שני כסויים מועילים כמו כלים, ואם פרש כסוי על כיס התפילין אע"פ שמכוסה רק מלמעלה נחשב כמו כלי, אך אם ב' הכסויים הם רק מלמעלה צ"ע קצת והפוסקים לא חילקו בזה. כריכת הספר אינה נחשבת כלי. המניחים כיס התפילין בתוך כיס הטלית אינו נחשב ב' כיסויים, והמהריט"ץ מיקל בשעת הדחק, ונ"מ שמותר לצור בכיס זה מעות. אא"כ מכסה בטלית עצמה את התפילין, או שהופך את כיס הטלית. מזוזה ג"כ צריכה ב' כסויים ושאחד מהם לא יהיה מיוחד לה, ובית מזוזה מזכוכית נחשב כלי אחד, אך ב' כלים מזכוכית לא מהני. אם עשה מתחילה ב' כלים כדי שיהיה כלי בתוך כלי מותר, וע"ע בסימן ר"מ.
הנחת התפילין במיטתו- אין להניח התפילין תחת מרגלותיו, או תחת צדו (שמא יתהפך עליהם) או תחת מראשותיו כנגד ראשו אפי' הם בכלי בתוך כלי, ואפי' אין אשתו עמו. אבל שלא כנגד ראשו מותר אם אין אשתו עמו, ואם אשתו עמו מותר כדי לשומרם מן העכברים להניחם בכלי בתוך כלי (כיס נוסף מלבד הכר או תחת ב' כרים, ולהא"ר צריך ב' כלים מלבד הכר). מקום הגבוה או נמוך מן המטה ג' טפחים מותר להניחם שם. אם הוסכם אצלו שלא לשמש מיקרי אין אשתו עמו, אבל בסתמא חשיב אשתו עמו. והט"ז מחמיר אף בהוסכם שלא לשמש.
ספסלים שיש בתחתיתם תיבה לתפילין יש אוסרים לישב עליהם ויש מתירים, ואם יש חלל טפח מותר, ובעל נפש יחמיר גם בזה, אא"כ קבעו במסמרים לכותל.
אם שכח ושימש מיטתו עם תפילין, לא יגע בהם אפי' ברצועה עד שיטול ידיו, ואח"כ יחלצם עד שיקנח הקרי.
ראה קרי בשנתו לא יאחז בבתים אלא יאחז ברצועות ויסירם עד שיקנח הקרי ויטול ידיו, ואח"כ מותר להניחם אע"פ שהוא טמא.
הנכנס לסעודת קבע יחלוץ התפילין, ויניחם על השולחן עד הברכה, ויחזור ויניחם, והרמב"ם כתב שיניחם אחרי מים אחרונים, ולא הביאו האחרונים דבריו, ואפשר שטעמם מפני שאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכה. ולענין הברכה לדעת השו"ע יברך, ולדעת הרמ"א צ"ע, ואם נפנה יברך. ובסעודת עראי (כביצה) א"צ לחולצם, והשלחן שלמה מסתפק אם מי שדרכו להניח בזמן ק"ש ותפילה ישאיר התפילין בסעודת עראי.
סימן מ"א:
נשיאת משא עם תפילין
הנושא משאוי על ראשו שלא בשעת ק"ש ותפילה, חולץ התפילין של ראש עד שיסיר המשאוי, ואסור להניח אפי' מטפחת על ראשו אם מניח תפילין, אבל דבר שדרך להניחו כגון כובע מותר להניחו אפי' על התפילין, אך יזהר שלא יזוזו ממקומם, ומשא כבד (ד' קבין) אסור, מפני שדוחק על התפילין, (והב"ח מיקל במצנפת וכובע), ואם יכול לסלק המשאוי לצדדים מותר אא"כ יש בו ד' קבין, וזבל אסור בכל גוונא אא"כ חולץ של ראש ויכול להשאיר את של יד.
מותר לתת משא על ידו שיש עליה תפילין, אא"כ יש במשא ד' קבין, וזבל אפשר דאסור אפי' אם התפילין מכוסות.
סימן מ"ב:
שינוי בתפילין וברצועות
אסור לשנות תפילין של ראש לשל יד אפי' אין לו של יד ויש לו שניים של ראש, ואסור לשנות הרצועות או הנרתיק או פרשיות התפילין, אא"כ היתה הפרשיה שאחריה פסולה מתחילתה.
אם נפסקה הרצועה של יד סמוך לקשר אסור להופכה כיון שמקום הקשר יהיה למטה ומורידו מקדושתו, וכן בשל ראש לא יהפוך כי מה שמקיף את הראש קדוש יותר. אמנם אם נחתכה מחוץ לקשר מותר למשכה למטה כיון שעכ"פ באותה חתיכה יהיה הקשר, ויש אוסרים אף בזה, וה"ה בשל יד. והחיי אדם כתב שעני מותר לחבר למטה החתיכה העליונה שנחתכה, ויש אוסרים, ואין למחות ביד המיקל במקום ביטול מצוה, אך עדיף למעט בכריכות. ואם נחתכה הרצועה של ראש בהקף הראש מותר להחיי"א בעני למשוך את המקום שנפסק שיהיה תחת הקשר, ועדיף שיחתוך חתיכה ויגנוז אותה, ויחבר הרצועה בגידים, ויעשה הקשר במקום השלם, ויזהר שלא יצא מחוץ לקשר מה שהיה בפנים.
מותר לשנות של יד לשל ראש, ויעשה ד' בתים ויכניס כל פרשה בבית אחר. וכן מותר לשנות הפרשיות והרצועות.
תפילין חדשים שלא הניחם מותר לשנות משל ראש לשל יד, ואע"פ שזימנם הזמנה לאו מילתא, ויניח עליהם עור שיראה בית אחד, ומה שכתובים בד' קלפים אינו פוסל בדיעבד. וכל זה דווקא ביש לו ב' של ראש ואין לו של יד. רצועה חדשה שהניחה בתפילין ישנים ועדיין לא הניחם לא הוי אלא הזמנה, וצ"ע למעשה. אף בחדשות אין לשנותם לדבר חולין, ולא מהני לזה תנאי.
הכותב ס"ת ונפסל מותר לכתוב על הקלף הנשאר תפילין ומזוזות, והא"ר מחמיר בזה, והנוב"י מחמיר במזוזה.
אם התנה בשעת עשית של ראש שיוכל לשנותם לשל יד מותר. ומותר לשנות בין הפרשיות בין הרצועות, אמנם בפרשיות אסור להוציאם לחולין ע"י תנאי, וברצועות מותר, ודווקא אם עדיין לא השתמש בהם. ומהב"ח משמע דה"ה אם התנה בשעת לבישה ראשונה, וצע"ג בדבריו.
דין הזמנה בתשמישי קדושה
הזמנה- סודר שזימנו לצור בו תפילין לעולם אין ההזמנה לבד אוסרת, וה"ה בכל תשמישי קדושה.
זימנו וצר בו- ואם זימנו וצר בו תפילין פעם אחת בסתמא ולא פירש שכוונתו לפנותו, ואפי' הניח שם גם מעות אסור לצור בו מעות או שאר דברים שקדושתם פחותה מתפילין (והמניחים שם סידור אין למחות בהם כי הוי כהתנו), ואפי' אחר שנתקלקל אסור וטעון גניזה, ואפי' זימנו בדיבור אסור. וזימון לעולם י"א דדוקא בפירוש, אבל מדברי הגר"א משמע דסתמא הוי כלעולם, והעושה לשם כיס התפילין הוי כלעולם, ואם צר בו תפילין אפי' כוונתו לפנותו אסור. והמוסיף בכיס לנאותו הוי כעושהו מתחילה, עד שיטול מה שחידש.
זימון במחשבה בלבד הפמ"ג מסתפק בזה אך מדברי הפוסקים נראה דאין להחמיר בזה, אך אם צר בו בעת ההזמנה במחשבה אסור. ואם זימן בלא מעשה ואח"כ הניח בו בסתם ופינה אח"כ התפילין, אם זימנו מתחילה במעשה אסור, אבל בדיבור לרעק"א לא נאסר ולמעשה צ"ע. ואם נטלו ואמר זה לתפילין הוי כמעשה. ואם זימנו לפני שהיה לו תפילין דינו כמו בלא הזמנה.
תיק הטלית הוי תשמיש מצוה ומותר להניח בו דברי חול, ואף שמונח בו תיק התפילין לא הוי אלא תשמיש דתשמיש שאין בו קדושה כלל, ואף אם מונח שם גם סידור וכדו' כיון שעשוי גם לטלית מותר בעת הצורך ליתן בו דברי חול.
ההולכים בדרך ומניחים בתיק התפילין דברי חול אף דאסור מדינא יש ללמד זכות דהוי כאילו התנה.
זימון בשל חבירו- המשתמש בכיס של חבירו לתפילין לא נאסר, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אא"כ קנאו בשינוי.
זימון ע"י קטן- קטן אין מחשבתו חשיבא זימון, ואפי' גילה מחשבתו בדיבור, אבל מעשהו אוסר. והפמ"ג כתב דאינו אוסר אלא בצר אדעתא דקביעותא, או כשאביו זימנו.
אם התנה מתחילה מותר לשים שם מעות אפי' עשאו לשם תפילין והניחם בו בקביעות, ומותר להשתמש אף בעודם בקדושתם, אך לתשמיש מגונה אסור, וכן אסור לכרוך דבר ברצועת התפילין.
בית של תפילין של יד יש עליו שם תשמישי קדושה, והפמ"ג מצדד להקל (כיון שאין עליו ש').
מקום בכיס שאינו נצרך לתפילין מותר להניח שם מעות. שער אפרים.
זימון ע"י עיבוד- קלף המעובד לשם פרשיות התפילין, או עור המעובד לבתים או לס"ת ומזוזה, אסור לכתוב עליו דברי חול, כיון שזימנו ע"י מעשה גמור, (והמ"א מיקל בזה ויש להחמיר). ולהורידו לקדושה קלה מותר. ואם זימנו בדיבור, או בשרטוט ותיקון הקלף, או שהתנה מותר. ואם התחיל לכתוב לא מועיל תנאי. ועיבוד עור לרצועות אינו אוסר, ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום הדחק. ועשית כיס לתפילין אינה אוסרת.
הזמנה למצוה ולא לקדושה (ציצית שופר וכדו') אפי' עשאן לכך מותר להשתמש בו לחולין אף בלא תנאי.
כתיבת גט הוא שימוש של חול.
זימנו ולא צר בו או צר בו ולא זימנו מותר לצור בו מעות, וי"א שאם התפילין שם לא יניחם יחד, אלא יקשרם בקשר בפני עצמו. ואם הניחם שם פעמים הרבה אך לא היה לקביעות אינו אוסר. ואם פירש שכוונתו לפנותו מותר אף באזמניה וצר ביה. ומותר בהנ"ל אף תשמיש מגונה כשאין התפילין שם.
סימן מ"ג:
תפילין בבית הכסא
בית הכסא קבוע- והיינו שיש בו צואה והוא על פני השדה, ואם רגילים ליפנות שם אסור אע"פ שאין שם צואה. אסור להכנס לבית הכסא קבוע עם תפילין בראשו או בזרועו לשום צורך ואפי' כדי להשתין, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו. ואם אוחזם בידו מותר ע"י בגד ויאחזם כנגד ליבו, אמנם אם משתין מעומד אסור אפי' הם בידו, אא"כ הוא בעפר תיחוח או במקום מדרון, ויחלצם בריחוק ד"א ויתנם לחבירו. ואם הבית הכסא בחפירה אין על המקום למעלה שם בית הכסא לענין להכנס לשם, אבל להשתין אסור.
בית הכסא עראי- והיינו שאין שם צואה ואין רגילים ליפנות שם, (ואפי' רגילים להשתין שם, פמ"ג). ואם המקום מסריח ממי רגלים ילה"ס אם דינו כקבוע. מותר להשתין בבית הכסא עראי עם תפילין בראשו או בזרועו אבל יסיר הכריכות מכף ידו, דלא חוששים שמא יפנה, אבל אם אוחזם בידו אסור להשתין מעומד אפי' תופסם בבגדו, (וי"א שבסעיף ד' מובאת שיטה המתירה בבגדו ובידו) אלא נותנם לחבירו. ואם הוא מיושב או בעפר תיחוח או במקום מדרון מותר אם הם בידו אפי' ללא בגד. והרמב"ם אוסר אף בעראי ויש לחוש לדבריו, אמנם אם יתבטל עי"ז מתפילה בציבור יכול להקל, אך יזהר מאד מהפחה, ויסיר השל ראש, והכריכות של יד. ואם התפילין בכיסם מותר להשתין לכו"ע, דאין אז איסור הפחה.
אם התפילין בחיקו וחגור חגורה, או שקשורים בבגדו מותר בין להשתין בין ליפנות בין בקבוע בין בעראי.
אם רוצה לעשות צרכיו חולץ התפילין בריחוק ד"א, וגוללם ברצועות שלהם, ואוחזם בימינו (ולא בשמאלו לפי שמקנח בה, וליכא למיחש לניצוצות מפני שעושה מיושב) ובבגדו כנגד ליבו, ויזהר שלא תצא רצועה טפח, וכשיוצא מרחיק ד"א ומניחם.
ואם אין עוד שהות ביום להניחם אח"כ יחלצם ויניחם בכלי שיש בו טפח, או בכלי שאינו כלים אע"פ שאין בו טפח (ובאופן זה מותר להניחם ע"ג קרקע), ואוחז הכלי בידו ונכנס עמם כדי לשומרם, ובבית הכסא שבבית לא יכניסם עמו כלל, אלא יניחם במקום המשתמר. ובכלי בתוך כלי שאינו כלי שלהם מותר.
י"א שה"ה בנכנס לבית הכסא סתם, וכתב הרמ"א דטוב להחמיר, והמ"א מחמיר מדינא.
תפילין במבואות המטונפות- י"א שמותר אפי' יש שם מקום מטונף להדיא, אך טוב לכסותם, או לחולצם ולחזור אח"כ ללובשם, וי"א שיניחם בבית הכנסת או שיכסם במבואות המטונפות, וצריך לכסות גם הרצועות והכריכות, אך א"צ לכסות הד' והי' שברצועות.
ספרים וכתבים שיש בהם שמות מותר להכניסם בכלי, וי"א דבעינן כלי בתוך כלי, וס"ת אסור בכל גוונא. וקמיע צריך שיהיה כלי בתוך כלי.
אם שכח והשתין עם תפילין, יניח ידו עליהם עד שיגמור עמוד ראשון, ויוצא וחולצם וחוזר ונכנס.
מותר לקחת עביט מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו.
סימן מ"ד:
שינה בתפילין
אסור לישן עם תפילין, שמא יפיח. וי"א ששינת עראי מותר. ואם מניח עליהם סודר ואין עמו אשה מותר לישן שינת עראי (י"א שאין לה שיעור, וי"א כדי הילוך ק' אמה), והיינו שמניח ראשו בין ברכיו וישן בישיבה. והא דלא חשיב הסח הדעת משום דהסח הדעת היינו שחוק וקלות ראש, אבל עוסק במלאכתו לא חשיב הסח הדעת, וה"ה בישן. ומ"מ מצוה מן המובחר להיות דעתו תמיד על התפילין, זולת בשעת התפילה והלימוד, והפמ"ג כתב שגם אז לא יסיח דעתו מהם.
אם התפילין כרוכים בידו מותר לישן שינת קבע, אבל באוחזם בידו אסור שמא יפלו, ואם הם בכיסם מותר, (ולהגר"א היינו ביש בכיסם טפח).
סימן מ"ה:
להיכן אסור להכנס עם תפילין
בית הקברות- אסור להכנס לבית הקברות עם תפילין. י"א דווקא בתוך ד"א לקברים, ויש אוסרים משום גדר ממקום התחלת בית הקברות והוקצה לקברות אפי' חוץ לד"א, ויש אוסרים תוך ד"א אפי' הוא חוץ לבית הקברות, ולדינא באמצע בית הקברות יש להחמיר, ונכון שלא ליכנס כלל.
וכן אסור להכנס לד"א של מת (ואפי' קטן) עם תפילין בראשו, ובחדר אחד אסור אף מחוץ לד"א.
טעם האיסור בבית הקברות ובתוך ד"א הוא משום לועג לרש, ואם התפילין והרצועות מכוסים מותר.
בית המרחץ- מותר להניח תפילין בבית החיצון (מקום סיום הלבישה), ובבית האמצעי (שמקצתם ערומים) לא יניחם אך א"צ לחולצם, ויש מתירים אם כעת אין שם אדם ערום. ובבית הפנימי צריך לחולצם אפי' אין שם אדם ערום.
בית הטבילה י"א דינו כבית האמצעי ואין מותר שם אלא לברך על הטבילה, וי"א שבזה מותר להניח תפילין ולברך אם אין שם אדם ערום, אבל אם יש שם ערום אסור להכנס לשם עם תפילין או כתבי הקודש.
ברכות השחר ושאר ברכות:
סימן מ"ו:
ברכות השחר
טעם הברכות- כיון דאסור שאסור להנות העוה"ז בלא ברכה, והנהנה כאילו מעל, לכך תיקנו ברכה על כל דבר שהאדם נהנה ממנו.
סדר ברכות השחר לפי התקנה-
אלוקי נשמה כשמתעורר וסיים לישון, (יפסיק מעט בין אלוקי לנשמה).
הנותן לשכוי (לב) כשישמע קול התרנגול.
מלביש ערומים כשלובש מלבוש העליון.
פוקח עוורים כשמניח ידו על עיניו (ע"י חלוק).
מתיר אסורים כשישב.
זוקף כפופים כשזוקף.
רוקע הארץ כשמניח רגליו על הארץ.
שעשה לי כל צרכי כשנועל מנעליו.
המכין (וי"א אשר הכין) מצעדי גבר כשהולך.
אוזר ישראל בגבורה כשחוגר חגורו או לובש האבנט (מכנסים) המפסיק בין ליבו לערוה. (ומזכיר ישראל כי הוא בישראל לחוד משום צניעות, וכן הכובע הוא משום צניעות).
עוטר ישראל כשלובש כובע או מצנפת.
על נט"י כשנוטל ידיו.
המעביר שינה כשירחץ פניו, ואין עונים עליה אמן, וימשיך ויהי רצון (שתרגילנו בלשון רבים) עד הגומל חסדים טובים.
ועכשיו נהגו לסדרם בבית הכנסת, מפני שאין הידים נקיות, וגם עמי הארצות אינם יודעים אותם, ויכוונו לצאת, ויענו אמן (אינו לעיכובא), ואף הבקי יכול לצאת יד"ח, וי"א שלא יברכו בפחות מי'. ועכשיו נהגו שכל אחד מברכם בבית הכנסת לעצמו.
יברך בכל יום שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה. והנשים מברכות שעשני כרצונו. ואם בירך שעשני ישראל י"א שלא יכול לברך שלא עשני עבד ואשה. ואם הקדים שלא עשני אשה י"א שלא יכול לברך שלא עשני גוי ועבד, וכן אם הקדים עבד לגוי, והרבה אחרונים סוברים שיכול לברך. גר י"א שיברך שעשני גר, ולכו"ע יכול לברך שלא עשני עבד ואשה, דהגירות תלוי ברצונו משא"כ אלו. מי שנולד עבד י"א שאינו יכול לברך שלא עשני אשה. ממזר וסומא יברכו ברכות אלו. טומטום ואנדרוגינוס לא יאמרו שלא עשני אשה.
לשו"ע לא יברך הנותן ליעף כח, ולרמ"א יברך, ויכול לברכה אפי' היה ניעור כל הלילה.
אין לברך ברכות נוספות, והמברך סומך נופלים או מגביה שפלים גוערים בו.
פרטי דינים בברכות השחר
סדר הברכות- אין סדר הברכות מעכב מלבד ברכת זוקף כפופים שאם בירכה לפני מתיר אסורים י"א שלא יברך מתיר אסורים ויש חולקים, וטוב לשמוע מאחר.
טעות בברכה- אם כשהתחיל חשב לסיים זוקף כפופים לא יסיים מתיר אסורים, וכן בשאר הברכות שבהם אין הסדר מעכב. ואם סיים בברכה אחרת ממה שחשב כשהתחיל, ותיקן עצמו תוכ"ד, י"א שעקר הסיום הראשון, ויש מסתפקים בזה. אבל אם סיים מה שחשב ותיקן עצמו לכו"ע יוצא במה שאמר תחילה, מלבד אם תיקן עצמו מזוקף כפופים למתיר אסורים שלא יחזור ויברך.
אם לא נתחייב בברכות כגון שלא שמע קול התרנגול, לדעת השו"ע יברך בלא הזכרת השם, ולדעת הרמ"א יברכה כיון שהברכה היא על צרכי העולם. ויכול לברך הנותן לשכוי במדבר, וכן חרש יברכה אך ימתין עד שיאור היום, וסומא יברך פוקח עוורים.
הניעור בלילה לא"ר לא יברך אלוקי נשמה והמעביר שינה, ויש חולקים, ויראה לצאת מאחר, ואם ישן ס' נשימות יכול לברכם לכו"ע.
מאה ברכות- חייב אדם לברך בכל יום לפחות מאה ברכות, והוא מתקנת דוד. ובכל יום מברכים מאה ושמונה ברכות, אבל בשבת חסרים י"ג ברכות ויראה להשלימם בפירות ומגדים, ואם אין לו יוצא בברכות העולים לתורה ולהפטרה (ויכוון לשומעם ויענה אמן), ולא יכניס עצמו בספק ברכה שא"צ. וביו"כ אף אם מכוון לעולים חסר לו ג' ברכות וישלימם בברכת הריח (אם הסיח דעת) ובברכת אשר יצר, ואפשר שיוצא בחזרת הש"ץ.
קריאת פסוקים לפני ברכת התורה- י"א שאסור אף באומרם בלשון תחנונים ויש מתירים, וכתב השו"ע שנכון להחמיר, והרמ"א כתב שהמנהג (בסליחות, ובכל יום) כסברא אחרונה. ועכשיו נהגו להחמיר ולסדר ברכת התורה אחרי אשר יצר ואין לשנות, ועל כן גם בסליחות יברך מקודם ברכת התורה.
י"א אלוקי נשמה מיד אחר אשר יצר, ונהרא נהרא ופשטיה.
אמירת שמע ישראל ובשכמל"ו- כשאומר קודם שחרית שמע ישראל טוב לומר בשכמל"ו, ואפי' הוא קודם עלות השחר, (אבל האומר שמע ישראל לפני ישתבח לא יאמר בשכמל"ו), שמא יאחרו הציבור זמן ק"ש (ג' שעות), אך יכוון שלא לצאת דעדיף לקרות ג' הפרשיות עם הברכות, ואם ירא שיאחרו זמן ק"ש יכוון לצאת בזה יד"ח ק"ש, (ויעשה כן אף אם מפסיד זמן ק"ש כשיטת הסוברים שמונים ג' שעות מעלות השחר ולא מהנץ). וי"א שיקרא אז גם פרשה ראשונה, וי"א שיקרא כל הג' פרשיות. ואם ירא שיאחרו גם שעה רביעית לא ימתין לציבור אלא יקרא ויתפלל יחידי. ואם לא הניח תפילין לא יכוון לצאת כי הוי כמעיד עדות שקר בעצמו, (ועדות שקר היינו כשיכול להניח, אבל אם אינו יכול אין המצוות מעכבות זו את זו. הבה"ל דן בדברי הגר"א שכתב שלא יצא בזה כיון שהוא בלי ברכות וגם לא יסמוך גאולה לתפילה, אם כוונתו רק באופן שהציבור לא יאחרו זמן ק"ש, או שגם אם יאחרו עדיף להתפלל יחידי ולא לצאת בזה, עיי"ש.
יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם, ולא עד שלא בראת העולם.
סימן מ"ז:
דיני ברכת התורה
יש ליזהר מאד בברכת התורה שלא ללמוד עד שיברך. ויברך אותה בשמחה גדולה, שאמרו חז"ל שאבדן הארץ הוא מפני שלא בירכו בתורה תחילה, מחמת שלא היתה חשובה בעיניהם, ומי שאינו נזהר בה אינו זוכה ח"ו לבן ת"ח.
ספק בברכת התורה- דעת הרבה ראשונים שברכת התורה היא מדאורייתא, ועל כן בספק אם בירך חוזר ומברך, ויברך רק אשר בחר בנו. ואם נזכר אחרי אהבה רבה אפשר שיש להקל אפי' לא למד אחרי התפילה, ועדיף שיצא מאחר, או שיתכוון לפטור באהבה רבה וילמד מיד אחר התפילה. ברכת התורה בציבור מדרבנן לכו"ע.
על מה מברך- מברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא ובין למדרש.
הכותב דברי תורה צריך לברך, ואם מעתיק בלא להבין א"צ לברך ואם כוונתו להרויח ממון אפשר שאפי' אם קורא התיבות א"צ לברך, ועל כן יש להחמיר לומר הפסוקים שנוהגים לומר אחרי ברכת התורה. וכתבו האחרונים שראוי שהכותב יוציא מפיו שלא יהיה חשש ברכה לבטלה.
המהרהר בדברי תורה א"צ לברך, ועל כן הלומדים בספר יזהרו להוציא מילים בפה אחר הברכה. והגר"א כתב שלא יהרהר קודם ברכת התורה, והקשה על השו"ע שהרי אף הרהור בתורה הוא מצוה, אך אין כוונתו שהוא כדיבור ממש.
פסיקת דין בין בעלי דינים א"צ ברכת התורה, ולהגר"א צריך לברך.
הלומד דין מספר בלא טעם צריך לברך.
מותר לעשות פעולת מצוה לפני ברכת התורה, אף שמהרהר בדיניה.
ג' ברכות התורה ונוסח הברכות- יברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על דברי תורה (ובבאר הגולה כתב לעסוק בד"ת). ולשיטת רוב האחרונים אין עונים אחריה אמן, וטוב שיאמרה בלחש. אח"כ יברך והערב נא (וא"צ לומר וצאצאי צאצאינו כי זה בכלל צאצאינו), וי"א שיאמר בלא ו' אך יותר טוב לומר עם ו'. ואח"כ יברך אשר בחר בנו.
אם יוצא יד"ח ברה"ת בברכת אהבת עולם- אם למד מיד אחר התפילה אפי' מעט נפטר בברכת אהבת עולם בבוקר (לרמ"א אהבה רבה) או בערב, ונ"מ שאם ישן שינת קבע יכוון לצאת בה, ואף למנהגנו ששינת קבע אינה מחייבת עדיף לכוון לצאת באהבת עולם, וכן נ"מ שמי שאינו רגיל ללמוד להמ"א שצריך לברך אחר ההפסק שאם לומד מיד אחר מעריב נפטר באהבה רבה. ואם לא כוון לצאת בה ג"כ יצא יד"ח, וי"א שאינו יוצא. ואם כוון שלא לצאת אינו יוצא. ואם הפסיק בדיבור שלא מעניינו יחזור ויברך. ויש להסתפק אם ק"ש הוי כלימוד אחריה, ואם ישן ביום יחזור ויברך. וכתב רעק"א שבדיעבד אף להשו"ע יחזור ויברך. ועל כן יזהר לברך ברה"ת לפני אהבת עולם. וק"ש אחר זמנה לכו"ע הוי כלומד תורה.
הפסק בין ברה"ת ללימוד- י"א שאינו הפסק, שכיון שהמצוה היא בכל רגע ליכא הסח הדעת, ונכון שלא יפסיק, וי"א שאם הפסיק חוזר ומברך כמו בשאר ברכות, ומ"מ עדיף שיכוון לצאת באהבה רבה וילמד מיד אחר התפילה. ועל כן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה (ומותר לאומרם בלילה), נהגו לומר משנה דאלו דברים שאין להם שיעור, ומימרא דאלו דברים שאדם אוכל פירותיהם, לקיים מקרא משנה וגמרא.
הפסק בלימוד התורה- הפסיק ללמוד והלך לעסקיו אינו הפסק. ואם אין דעתו לחזור ללמוד נחלקו האחרונים אם צריך לברך, ויש להקל. שינה עראי אפי' בלילה אינה הפסק, וכן מרחץ ובית הכסא, אבל בשינת קבע נחלקו הראשונים אי הוי הפסק, והשו"ע כתב שנהגו שלא לברך, והרבה אחרונים כתבו לברך, והעושה כך לא הפסיד.
הלומד בלילה א"צ לברך כל זמן שלא ישן, אף אם לא למד ביום. ואם ישן שינת קבע על מיטתו אף בתחילת הלילה הוי הפסק.
הנעור בלילה נחלקו האחרונים אם יברך בבוקר, וספק ברכות להקל, ועדיף שישמע מאחר שיכוון להוציאו והוא יכוון לצאת, ויאמר אח"כ כמה פסוקים. או שיכוון לצאת באהבה רבה וילמד מיד אחר התפילה. וכתב רעק"א שאם ישן שינת קבע על מיטתו ביום לכו"ע צריך לברך בבוקר, אם למד מיד אחרי מעריב.
המשכים ללמוד קודם אור היום מברך ברכת התורה ופוטר כל היום. ואם חזר וישן דינו כישן ביום. אבל אם ישן בתחילת הלילה שאח"כ צריך לברך. ואם משכים אחר חצות אף שדעתו לישן אח"כ יכול לברך כל ברכות השחר וא"צ לחזור ולברכם, חוץ מאלוקי נשמה והמעביר שינה (וי"א שיכול לברך המעביר שינה וי"א שלא יברכה קודם שיאיר היום אא"כ שמע קול תרנגול, ובדיעבד יצא אם בירכה אחר חצות) שיאמרם בלא הזכרת השם, ובבוקר יאמרם בשם ומלכות, וכן פרשיות ומשניות הקרבנות לא יאמר בלילה. ואם בירך בלילה בשם ומלכות נחלקו האחרונים אם יחזור יברך בבוקר, וספק ברכות להקל.
נט"י במשכים בלילה- לכתחילה יטול לפני הלימוד, ואם אין לו מים יקנח במידי דמנקי וילמד ויברך.
נשים חייבות בברכת התורה, שהרי חייבים ללמוד הדינים שלהם, וכן לומר קרבנות, וי"א שהטעם שיכולות לומר וציוונ א"ף שאינם מחויבות, ונ"מ בין הטעמים אם יכולה לפטור את האיש. קטן אינו מוציא גדול בברה"ת.
סימן מ"ח:
פרשיות הקרבנות- אומרים פרשת התמיד, והיא במקום הקרבה, ולכן אומרים גם סדר המערכה ורבון העולמים, וצריך ללמוד פירוש מימרא זו, (וכן פירוש סדר הקטורת, כדי שתחשב לו כהקטרה). ויאמר קרבנות בעמידה ויש חולקים, אך פרשת התמיד שקורים בציבור בקול רם ראוי לעמוד. ונחלקו האחרונים אם יאמרה יחד עם הש"ץ. לא יאמר בתמיד כאילו הקרבתי אלא כאילו הקרבנו, או כאילו קרב, והשע"ת מיישב הנוסח כאילו הקרבתי. ויכול לומר קרבנות בביתו, ואם אומרים תמיד בבית הכנסת יאמר עמהם ולא ישתוק, אך יכוון כקורא בתורה (לרווחא דמילתא). בשבת מוסיפים פסוקי מוסף לאחר התמיד. ובר"ח אינו אומר מפני שקורא בתורה, וי"א שמזכיר כדי לפרסם שהוא ר"ח. וביו"ט אינו אומר מפני שא"צ לפרסם וקורא בתורה.
אם להתנועע בתורה ותפילה- נהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורים בתורה, דוגמת התורה שניתנה ברתת. וכן בשעת התפילה על שם כל עצמותי תאמרנה, וי"א שאין להתנועע בתפילה, אלא רק בפסוקי דזמרה וברכות ק"ש ולימוד תורה אפי' תורה שבעל פה. ודעביד כמר עביד, והכל לפי מה שהוא מכוון יותר, אך אין להפוך ראשו מצד לצד לפי שהוא דרך גאוה.
סימן מ"ט:
דברים שבכתב אסור לאמרם בע"פ ודבר השגור בפי הכל (ואם שגור רק בפיו אסור) כמו ק"ש ופסוקי דזמרה וברכת כהנים ופרשת התמיד מותר, והלל מותר, אך יזהר שלא יטעה באמירת לא לנו. וכיון שטעם הדבר אינו ברור לא יאמר אלא דברים אלו. סומא מותר לומר בעל פה, וכן אם הוא בבית האסורים ואינו יכול להשיג חומש. והדורש ברבים בהרבה פסוקים אפשר דיש להקל. וי"א שאין האיסור אלא במוציא אחרים יד"ח. וי"א שמותר כל ספר תהילים ויש לסמוך על זה. ואם מוציא אחרים יד"ח יש להחמיר בכל גוונא.
סימן נ':
אחר פרשת התמיד יאמר איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, כדי ללמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא, וזה מועיל רק למי שמבין, ומותר אף לאבל כיון שהוא מסדר היום.
כשאומר איזהו מקומן או במה מדליקין או פטום הקטורת יעשה ניגון של משניות.
סימן נ"א:
ברוך שאמר- אומרים ברוך שאמר קודם פסוקי דזמרה. ונתקן ע"י פתקא מן שמיא. ויש בו פ"ז תיבות. ונכון לאומרו מעומד אפי' הוא יחידי. ויאחז ב' הציציות שלפניו בידו וינשקם כשמסיים. ויאמר בפה עמו בסגול, ובתשבחות בחיריק.
אחר פסוקי דזמרה אומרים ישתבח.
דין ענית אמן כשהוא מברך- אם סיים ברוך שאמר קודם החזן או אחרים עונה אחריהם אמן, ואינו מחויב למהר כדי להספיק לענות אמן. ולא הוי הפסק דגם אמן הוא שבח. (ואם סח אפי' מילה אחת יחזור ויברך, ולא יפסיק הרבה אף בשתיקה). וכן אם לא התחיל לומר ברוך אתה ד' יענה אמן, אך אמן על ברוך שאמר עצמו נראה שלא יענה, וכן בישתבח מהתחלת הברכה. ואם סיים עם החזן לא יענה אמן (וכן בשאר ברכות מלבד בישתבח או בסוף הלל או אחרי שומר עמו ישראל לעד). ואם הוא סיים ברכה אחת והש"ץ ברכה אחרת יכול לענות אמן. ושאר אמנים עונה אף באמצע ברוך שאמר וישתבח, אא"כ הוא עומד בין השם למלך מהולל.
יענה אמן אחר ברכת עצמו בישתבח, ומנהגנו שלא לענות.