מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה
סימן י"ד:
מי כשר לעשית הציצית
אינו יהודי שעשה ציצית הציצית פסולה, והיינו שתחב בכנף או עשה החוליא וקשר ראשון, ופסול אע"פ שישראל עומד על גביו, (גם למכשירים בעומד על גביו בטוויה ובשזירה), ואם עשה שאר הקשרים והחוליות כשר.
אשה כשרה לעשות ציצית, ויש מחמירים להצריך אנשים (לתחיבה חוליא וקשר ראשון, אבל לטויה ולשזירה כשרה), ולדבריהם אינו מועיל אף בגדול עומד על גביהן, וטוב להחמיר לכתחילה, ובדיעבד מותר, ואף בלא עמד על גבה נאמנת לומר שעשתה לשמה.
קטן ראוי ונכון שלא יעשה ציצית, והיכא שלא עמד גדול על גביו ומלמדו לעשות לשמה פסול אף בדיעבד, ויש מקילים בזה, ואם הוא בן י"ג שנה ויום אחד כשר לכתחילה לכו"ע, ומותר הקטן לעשות לעצמו ציצית אם הגיע לחינוך, ואף כשנעשה גדול מותר להשתמש בה אם יודע שהטילם לשמה דהוי כדיעבד.
כוונה לשמה
ישראל שעשה ציצית (תליה וקשר וחוליא ראשונים) בלא כוונה, אם אין לו חוטים או ציצית אחרת, ואין לו פנאי להתירם ולקושרם, או שנפסק חוט אחד ואם יתירם לא יוכל לקושרם, יכול לסמוך על שיטת הרמב"ם שמכשיר בלא כוונה, אבל לא יברך, ואפי' רק התחיבה היתה בלא כוונה, ועיין בה"ל שדן כאשר הקשירה היתה לשמה, אם אומרים שגם התחיבה היתה לשמה, משום דהוכיח סופו על תחילתו.
לכתחילה צריך קודם התליה להוציא בשפתיו שעושה לשמה, ואם עשה במחשבה לשמה יכול לברך, ואם תלה הציצית הראשונה לשמה והשאר תלה בסתמא יכול לברך, דעל דעת ראשונה עושה.
טלית שאולה
השואל מחבירו טלית שיש בו ד' כנפות, פטור מלהטיל בה ציצית כל ל' יום, ומ"מ יכול להטיל בה ציצית ולברך ולצאת בה לרה"ר. ואחר ל' יום חייב מדרבנן, ולשיטת השו"ע ורוב האחרונים מברך עליה, דהוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר, וי"א שלא יברך אלא במפרש להדיא שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר, וראוי לפרש בהדיא.
ואם שאל בגד שאינו מיועד למצוה אלא שיש בו ד' כנפות, או ששאל טלית מפני הכבוד כגון כדי לעלות לדוכן, נחלקו האחרונים אם מברך, ועל כן טוב שיכוון לא לקנותה, ואם שאל לצורך התפילה לצאת בה יברך.
טלית של קהל מברכים עליה לכו"ע אף אם לובשה מפני הכבוד, משום שלכך היא עשויה, וטעם נוסף מפני שהיא כטלית של שותפין. וכתב השערי אפרים שעדיף ליקח טלית שאולה כשלובשה כדי לעלות לתורה מטלית של קהל, ובטלית של קהל לא יברך אא"כ עוטף בו ראשו ויכוון לשם מצות ציצית ולא לכבוד, אבל בבה"ל כתב שעיטוף הראש אינו מעכב, ולענין הכונה מסכים בבה"ל מטעם דמצוות צריכות כוונה לעיכובא.
שאל טלית מצויצת מברך עליה מיד, וצריך להחזירה לנותן, וצריך לחזור ולתתה לנותן במתנה, ואם לא החזירה מתי שחבירו צריך ואין לנותן טלית אחרת נעקרה הנתינה למפרע, אף אם יש לנותן ט"ק, ואם נתקלקלה הטלית אף באונס ולא החזירה כמו שלקחה נתבטלה המתנה ולא יצא בה.
שואל שלא מדעת- מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה (וי"א שיכוון שלא לקנות ולא יברך), דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה, ובלבד שיקפלה כקיפולה הראשון אם מצאה מקופלת (ובשבת יקפל בצורה שונה ולמ"א לא יפלה כלל), ודווקא באקראי מותר אבל בקביעות אסור, וכן אסור אפי' באקראי להוציאה ממקום שהיא שם, ואם הבעלים שם צריך לשואלו, וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד. וכן מותר בתפילין להשתמש בשל חבירו שלא מדעתו, אבל בספרים אסור אפי' באקראי דחיישינן שמא יקרעם בלימודו, ומה שנוהגים לקחת סידור של חבירו אין לזה התר.
אין אדם מחויב להשאיל טלית שלו לבני כפר ולשאול טלית מאחרים.
טלית של שותפין חייבת בציצית, ואם חבירו אינו מסכים שילך בה עובר בלא תשא על הברכה לפמ"ג הטעם משום שחלק מהטלית אינו שלו, ולבה"ל הטעם משום מצוה הבאה בעבירה, (ויש ליזהר בזה בירושה) ואם הוא שותף עם נכרי או אשה לא יברך על טלית זו.
סימן ט"ו:
התרת ציציות מבגד
מותר להתיר ציציות מבגד אחד ע"מ להטילם בבגד אחר, ואפי' מט"ג לט"ק, או מטלית חדשה לטלית ישנה, או שרוצה להטיל ציציות חדשות או נאות יותר, או שנשאר בחוט אחד כדי עניבה ורוצה לשים חוטים שלמים.
וכשמסיר החוטים אם הם ראויים להנתן בבגד אחר י"א שיתיר הקשרים והכריכות ולא יקרעם, והחיי אדם מתיר במקום טירחא.
אבל מטלית של גדול לטלית של קטן אסור, וכן ע"מ שלא להטילם בטלית אחרת אסור, ומטלית של צמר לטלית של שאר מינים הפמ"ג מסתפק והארצות החיים מיקל.
גם מי שחיובו מדרבנן אסור להתיר ציציות טליתו, אבל מותר להתיר ציציות של מתים.
תפירת כנף לטלית
הלוקח כנף עם ציציות ותופר אותו בבגד אחר פסול, דכתיב "...על כנפי בגדיהם", אפי' אם הכנף הוא אמה על אמה, ואם יש בכנף שיעור להתעטף המ"א מתיר ויש אוסרים.
אבל מותר לחבר כנף עם ציציות לבגד שנקרעה ממנו, אם יש בכנף ג' על ג', אפי' נקרעה לגמרי, ויש מחמירים בזה, ויש להחמיר.
טלית שחייבת בציצית ויש בה ג' ציציות, מותר לחבר כנף בצד הרביעי ללא ציציות, אם יש בו ג' אצבעות, ואח"כ יטיל גם שם ציציות.
טלית שנעשית בת ג' כנפות וכדו', צריך להתיר כל הציציות, משום תעשה ולא מן העשוי.
טלית שנתחלקה לשניים
אם יש בכל חלק שיעור עיטוף, מותר להשאיר את הציציות בטלית, ולחבר להם בגד אחר או לעשות ציציות בכנפות החדשים, ונחלקו האחרונים אם יכול לחבר את שני החלקים מחדש, וטוב להחמיר.
אבל אם אין בחלקים שיעור עיטוף פסול משום תול"ה, וצריך להתיר הציציות ולתופרם מחדש.
טלית גדולה שא"א ללובשה והיה בה ציצית ונתחלקה לשניים, לדעת הפוסלים אותה כשהיא גדולה, אפשר דצריך להתיר הציציות ולתופרם מחדש.
נקרעה הטלית תוך ג' אצבעות לכנף
בגמ' מבואר שאין לתופרו.
שיטת רש"י שהטעם הוא דחיישינן שישתייר מחוט התפירה וישתמש בו לחוטי הציצית. ולדבריו אפי' נקרע כל שהוא לא יתפור ואם נקרע למטה מקשר אגודל יכול לתפור. ואם הטלית מצמר מותר האידנא לתפור דאין דרך לתפור בצמר ושאר מינים אינם פוטרים, וכן כנף מעור או קנבוס מותר לתקנו בקנבוס, וה"ה בשאר מינים כשר אם תופרו במין אחר.
שיטת רב עמרם שכיון שלפחות מג' אין תורת בגד אין ציצית שנעשית בה פוטרת את הבגד. ולדבריו אם לא נקרע לגמרי אלא נשאר כל שהוא כשרה ויש מחמירים לפסול הציציות הישנות ולדבריהם כל שלא נשאר חיבור של ג' אצבעות צריך להטיל הציציות מחדש. ולפי זה אף אם מתחילה תפר בשפת הבגד חתיכה פחות מג' פסולה, (ואם יטיל הציצית בבגד עצמו הרי היא רחוקה משפת הבגד ג' אצבעות ופסולה). וכתב השו"ע די"א שאף אם הטיל בה ציצית אחר התפירה פסולה, וי"א דאינו פסול אלא הציציות שהיו בה קודם, ולכמה אחרונים מודים כו"ע שציציות חדשות כשרות.
ולענין הלכה סברת רב עמרם עיקר, ותפירה חשיב חיבור, אולם ירא שמים יצא ידי כל השיטות, ועל כן נוהגים לתפור בכל כנף בגד ג' על ג'.
והיכא שנקרע למעלה מג' כשר לכו"ע, אמנם להט"ז בכהאי גוונא צריך להתיר הציצית ולתופרה מחדש.
נקרע הנקב- אם יש שם ציצית כשר אע"פ שלא נשתייר מלא קשר אגודל, דלא בעינן שיעור זה אלא בשעת עשיה, ואם בא לתפור הקרע או שאין בנקב ציצית ובא לתופרו ואח"כ יטיל בו ציצית, אם הבגד של צמר יתפרהו בשאר מינים (וא"צ להתיר הציצית), ואם הבגד של שאר מינים לרש"י לא יתפרהו בחוטים ממין הבגד אלא במין אחר ובדיעבד כשר כרב עמרם, ויותר טוב לתפור בחוט צבוע שהרי למנהגנו הבגד לבן.
ואם נקרע הנקב לגמרי לדעת השו"ע בזה יש להסתפק לשיטת רב עמרם אם פסול כיון שנפסק לגמרי, או דכשר כיון שמחובר בצדדים וכן לרש"י י"ל דבדיעבד כשר, ולשיטת הט"ז כשר לרב עמרם, ולכתחילה יתן קודם התפירה בגד ג' על ג', ואם א"א יש להקל כהט"ז.
ויש ליזהר לשיטת רש"י בטלית משי שלא לתופרה למטה משלש ולמעלה מקשר גודל, וכן לא יתפור סביב הנקב, וכן בטלית של שאר מינים יזהר שלא לתפור מאותו המין, דחיישינן שיקח מאותו החוט לציצית, ואם החוט אינו לבן מותר למנהגנו שאין עושים ציציות צבועות.
סימן ט"ז:
שיעור הטלית החייבת בציצית
שיעור טלית החייבת בציצית היא כדי שיתכסה בה, באורך וברוחב, ראשו ורובו של קטן בן ט', ואז חייבת בציצית גם לגדול, והוא שהגדול בן י"ג יוצא בה לשוק או לפתח ביתו דרך עראי, אבל אם מתבייש לצאת בה לא מהני שלובשה בביתו, ודווקא כשמתבייש מחמת קיצורו, אבל אם מתבייש מחמת שדרך ללובשו מתחת בגדיו לא. ואם אין בה שיעור לקטן אבל הגדול יוצא בה לשוק באקראי פטורה, ואם דרך אנשי המקום שהגדול יוצא בה בקביעות לשוק, משמע מהב"ח דחייבת, ואם יוצא בה בשוק מתחת בגדיו כי מתבייש בבגד כזה לא חשיב יוצא לשוק. ואם רק הוא יוצא כך בטלה דעתו אף להב"ח, וטלית דיש בה שיעור לקטן אך אין דרך לצאת עמה לשוק, אף שהוא יוצא עמה בטלה דעתו, ואם יוצא עמה בקבע נראה דגם בזה בטלה דעתו.
י"א שהשיעור הנ"ל הוא ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, וי"א שהשיעור הוא אמה מלפניו ואמה מלאחריו, ונקב בית הצוואר אינו מן המנין, ועכ"פ לא יפחות מג' רבעי אמה לכל צד, ואם יש ב' בגדים שיש בהם ג' רבעי אמה ומחברם ע"י תפירה וקרסים ילה"ס אם מצרפים בכהאי גוונא ב' הצדדים, ואם יש שיעור אמה מכל צד יכול לברך.
וי"א דדי בטלית שיש בה שיעור ראשו ורובו לקטן, אף שהגדול אינו יוצא עמה לשוק, והסכימו האחרונים שלא לברך באופן זה.
אם תופר ב' בגדים ע"י רצועות אין יוצאים בזה יד"ח ציצית, והברכה לבטלה, ואסור לצאת בזה בשבת, והעושה כך יברך על הט"ג, אבל ירא שמים יעשה בגד ממש.
אם א"א לו לעשות בשיעור זה מוטב לילך עם טלית קטנה מלילך בלא ציצית, אך לא יברכו עליה אלא על ט"ג.
שיעור טלית לקטן שהגיע לחינוך משערים בראשו ורובו שלו.
בגד הפתוח מאחור אם פתוח רובו צריך להטיל בו ציצית.
טלית קטן יותר טוב שלא יהיו בו בתי זרועות.
אם יש בו כשיעור ונתקפל ואין בו כשיעור, כיון דעומד להתפשט כפשוט דמי, ואם ע"י תפירה אין בו כשיעור פטור מציצית.
סימן י"ז:
מי חייב בציצית
סומא חייב בציצית, ויכול לברך על הציצית, ויתן לאחר לבודקה או שימשמש בידיו.
נשים ועבדים פטורים מציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי לילה פטור מציצית. ומעיקר הדין אם רוצים יכולים להתעטף ולברך, אך אין לעשות כך כיון דמחזי כיוהרא, ומה שלולב נוטלות שאני התם שהוא חובת גברא, משא"כ ציצית שאינו חייב לקנות טלית כדי להתחייב בציצית. (ולהלכה ציצית חובת גברא לקולא, שאין הבגד חייב אא"כ לובשו, וציצית לאו חובת גברא לקולא שאינו חייב לקנות בגד של ד' כנפות, ורק אם לובשו חייב בציצית).
טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק, דספק דאורייתא לחומרא, (ובטלית שחיובה מדרבנן או שחיובה מספק פטורים), ויתעטפו בלא ברכה, וכתב הרמ"א דלפי מה שנהגו נשים לברך על מ"ע שהזמן גרמא, גם הם יברכו.
קטן היודע להתעטף (שיודע לעטוף ב' ציציות לפניו וב' לאחריו, ולאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש), אביו צריך ליקח עבורו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצוות. ושיעור טליתו כדי להתעטף ראשו ורובו שלו, ואז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו.
בן י"ג אע"פ שאינו נשוי חייב בציצית כגדול.
סימן י"ח:
לילה לאו זמן ציצית
שיטת הרמב"ם שאף כסות יום פטורה כשלובשה בלילה, וכסות לילה חייבת כשלובשה ביום. (ומ"מ מותר לצאת בליל שבת עם ציצית, מפני שהוא נוי הבגד).
שיטת הרא"ש שכסות לילה פטורה אף ביום, וכסות יום או כסות יום ולילה חייבת אף בלילה.
ולהלכה לענין ברכה ספק ברכות להקל ולא יברך אלא על כסות יום (או לילה ויום) ביום. ולענין לבישה אסור ללבוש כסות לילה ביום בלא ציצית.
הלובש הטלית ואחר מעריב לא יברך אע"פ שהוא עדיין יום, ובליל יוה"כ יתעטף מבעוד יום ויברך (וישאר עם הטלית עד מוצאי יוה"כ כדי להדמות למלאכים), ואם אחר להתעטף עד הלילה לא יברך. ובתענית ציבור יסיר הטלית כשיגיע לברכו, אבל הש"צ אם אין לו מלבוש עליון לא יסיר הטלית.
כל העובר לפני התיבה צריך להתעטף בטלית, וי"א דה"ה בקדיש יתום, ובלילה א"צ לבדוק הציציות.
בבין השמשות להמ"א יכול לברך, והמטה אפרים מסתפק בזה, אך אם מסתפק אם הוא ביה"ש יכול לברך.
סדינים פטורים מציצית אף שישן בהם גם בבוקר, י"מ הטעם משום שעיקר תשמישם בלילה, ולפי זה להרמב"ם חייבים, וי"מ הטעם דאינו דרך מלבוש או עיטוף, אך יש חולקים ומחייבים אף בסדין המוצע תחתיו, ולכן יראה לעשות קרן אחת עגולה, ודווקא סדין צמר, אבל בפשתן או שאר מינים אין להחמיר.
זמן ברכת הציצית הוא משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה, והוא הזמן שיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א ויכירנו. ואם לבשו מעלות השחר לשו"ע לא יברך וכן פסק הגר"א, ולהרמ"א יברך, ולכתחילה אין נכון לעשות כן, ואם בירך לא יחזור ויברך (דשמא הלכה כהרא"ש). ואם לבשו קודם עלות השחר, לא יברך, וכשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך.
סימן י"ט:
זמן ברכת הציצית- ציצית חובת גברא ועל כן אינו חייב בציצית אלא כשלובש הבגד, ואינו מברך על העשיה אלא על הלבישה, ואם נפסקו צריך לפושטו, ויברך כשיחזור ילבשנו, וכן במזוזה אינו מברך על הקביעה אלא כשהוא נכנס לגור בבית מיד, או כשהוא כבר גר בה.
עשה טלית לצורך תכריכין אע"פ שלובשו בחייו פטור, וכתבו האחרונים שלהרמב"ם שמחייב כסות לילה ביום גם בזה חייב כשלובשו בחייו, ועל כן יעשה בו ציצית ולא יברך.
מוכרי בגדים הלובשים כדי להראות המידה פטורים, ואם לובש כדי להעביר המכס אפשר דחייב.
סימן כ':
דיני קנית ומכירת טלית
קנית טלית מישראל- הלוקח טלית מצויצת מישראל אע"פ שאינו מכירו כשרה הטלית, דתלינן שהוא כשר וטוואן ושזרן לשמה, אבל אם הוא חשוד אינו נאמן.
קנית טלית מאינו יהודי- הלוקח מאינו יהודי, אם הוא תגר אפי' אין דרכו למכור טליתות נאמן, דאומן לא מרע אומנותו, וחזקה שלקחה מישראל, ואף שהנכרי קנה מסתם ישראל כשרה כמו בישראל שקנה מישראל, (ואפשר שגם הרמ"א סובר כן), וא"צ להתיר הציציות ולתופרם מחדש, וכל זה כשלקח טלית מצויצת, אבל אם לקח ציציות יש מחמירים ויש מקילים, וי"א שאם דרכו לקנות ציציות מישראל ולמכור מותר. אבל אינו יהודי שאינו תגר אינו נאמן, בין בטלית מצויצת ובין בציצית, ולא יועיל שיתיר הציציות ויקשרם מחדש.
אסור לשלוח טלית ע"י עכו"ם אפי' פסוקה ושזורה, אם לא בשני חותמות.
מצא טלית מצויצת בשוק כשרה.
נתינת טלית לעכו"ם- אסור למכור או למשכן או להפקיד טלית מצויצת לעכו"ם, ואפי' הוא תגר, שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגהו, או שמא יתננה לזונה באתננה ותאמר שישראל נתן לה, ולטעם זה אסור אף לנכרית, וגם בזמן הזה דליכא למיחש לשפיכות דמים אסור מטעם זה. ואם הסיר הציציות מותר אפי' נשארו הנקבים. וכן מותר לתת לו לשעה. ובבה"ל מצדד להתיר לתת למשכון בזמן הזה.
סימן כ"א:
מה מותר לעשות עם הטלית וחוטי הציצית
חוטי הציצית בשעה שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם משום ביזוי מצוה, ואפי' בשעה שאינו לובש את הטלית או בלילה אסור, (וכן שופר ולולב אם עומדים לשימוש לשנה הבאה אסור, וגם במצוה דרבנן שייך איסור זה), ודלא כהט"ז שמיקל בזה, ולא מהני לעשות תנאי שאינו בודל מהם. והמ"א מתיר להשתמש בדפנות הסוכה במשך השנה אף שעומדים לשימוש לשנה הבאה, ויש לדון אם חולק על האחרונים, או דלא איירי רק בדפנות סוכה.
חוטי ציצית שנפסקו (וכן כל תשמישי מצוה כסוכה לולב ושופר כשאינם עומדים עוד למצוה), או שהתירם, או שעדיין לא קבעם, לשיטת השו"ע יכול לזורקם לאשפה, אבל לא יעשה בהם תשמיש מגונה. ולשיטת הרמ"א אין לנהוג בהם מנהג בזיון ולזורקם בידים במקום מגונה, אלא שא"צ גניזה, ואם נזרקו ממילא אין לחוש, (וכתב הפמ"ג דנכון לנהוג כך גם בדפנות הסוכה). ויש מחמירים לגונזם והמדקדק תבוא עליו ברכה, ומהרי"ל כתב שיניחם בספר לסימן או יעשה בהם מצוה אחרת.
טליתות של מצוה שבלו לא ישתמש בהם שימוש מגונה, כגון לקנח טיט מעל רגליו, או לעשות מהם מכנסיים, אלא זורקם לאשפה והם כלים, ותשמיש שאינו מגונה מותר.
שימוש בטלית בעודה עליו- בט"ק מותר בתשמיש שאינו מגונה, ובט"ג נחלקו האחרונים. ולהכנס לבית הכסא מותר בט"ק אבל טלית המיוחדת רק לתפילה וכן קיטל, אין נכון להכנס עמהם לבית הכסא, אבל מותר להשתין בהם.
י"א שנהגו שלא לישן עם ציצית, וכן לא לתת לכובס נכרי, ונוהגים להקל בזה, ויש מחמירים להתיר הציציות לפני שנותנה לכובס נכרי, ובכתבי האר"י כתב לשכב בלילה עם ט"ק.
יש ליזהר כשלובש הטלית שלא לגרור חוטי הציצית.
סימן כ"ב:
ברכת שהחיינו בציצית- קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו בזמן עשית הציצית, אבל לא יברך בשעת הקניה כיון שעדיין אינה ראויה ללבישה. ולא יברך על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן, ואם לא בירך בשעת עשיה מברך בשעת עיטוף ראשון שהחיינו אחר ברכת להתעטף. ואם לא בירך בשעת עיטוף ראשון י"א שיכול לברך בעיטוף שני, ויש לסמוך על זה בדיעבד. ואם עשה ציצית בבגד משומש לא יברך שהחיינו.
ברכת שהחיינו בתפילין- עשה תפילין לעצמו אינו מברך שהחיינו וכשיטת בעל העיטור, וכן יש לנהוג, אבל דעת כמה אחרונים כהרמב"ם שאם עשאם בעצמו מברך שהחיינו, ולכן ראוי לפטור בברכת שהחיינו על דבר אחר, ובפרט אם מקיים מצוה זו פעם ראשונה יעשה כן משום די"א שצריך לברך שהחיינו על כל מצוה בפעם הראשונה.
סימן כ"ג:
כניסה לבית הקברות עם ציצית
בזמן שהיו מטילים ציצית בבגדים שלבשו לצורך עצמם, אינו אסור אלא כשהציציות נגררות על הקברות. אבל בזמננו שלובשים הטלית רק לשם מצוה אסור אפי' כשאין נגררים, משום לועג לרש, וצריך לכסות את הציציות, (ולהפמ"ג ט"ג אסור אף במכוסה, ומהב"י משמע שמותר, וכן סתם בדרך החיים).
אינו מועיל לקשור שני ציציות משני כנפות זה בזה, דלא נתבטל מצות ציצית בזה.
תוך ד"א של מת או קבר דינו כבית הקברות.
קבר של קטן יש להחמיר, ובשל אשה מותר.
גם הכתפים צריכים לכסות הציציות.
סימן כ"ד:
מתי ילבש ציצית- אין חייב בציצית אלא הלובש בגד שיש בו ד' כנפות, אבל טוב ונכון ללבוש ט"ק כל היום, לזכור המצוה בכל רגע (כאדם העושה קשר לזכור איזה דבר), ולכן יש בו ה' קשרים כנגד חמשה חומשי תורה, וד' כנפים כדי שבכל צד שיפנה יזכור. ולפחות יזהר ללובשו בשעת ק"ש ותפילה, והקורא ק"ש בלא ציצית כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ואין ראוי לסמוך אז על הט"ק דהרבה פעמים אינו עשוי כדין.
הנהגת לבישת הטלית
טוב להסתכל בציציות בשעת עטיפה כשמברך.
מצוה לאחוז הטלית בידו השמאלית בין קמיצה לזרת כנגד ליבו בזמן ק"ש (שהלב הוא בשמאל ומצוה זו מצילה מיצר הרע), וכשמגיע לפרשת ציצית יקחם בימינו ויביט בהם, ויהיו בידו עד "ונחמדים לעד" ואז ינשקם ויסירם מידו. ומנהג יפה להסתכל בציצית וליתן אותם על העיניים ולנשקם כשאומר וראיתם אותו, (ומובטח בזה שלא יהיה סומא), וסומא יחזיק הטלית בשעת ק"ש אבל לא יעבירם על עיניו.
יסתכל בב' ציציות שלפניו שיש בהם י' קשרים רמז להויות (הספירות הקשורים ואחודים זה בזה), וט"ז קשרים עם י' קשרים כנגד שם הוי"ה.
גדול עונש המבטל מצות ציצית, והזהיר בה זוכה ורואה פני שכינה.
מצוה לעשות טלית נאה וציציות נאות, וכן בשאר המצוות, משום "זה קלי ואנווהו". אבל אין לרקום פסוקים בטלית (או על מפות), ואם כבר רקם מותר לברך עליה.
הלכות תפילין:
סימן כ"ה:
קנית טלית ותפילין- מי שאין ידו משגת לקנות גם ציצית וגם תפילין יקנה תפילין שהרי טלית אינו מחויב ללבוש, וכ"ש לענין הידור שתפילין מהודרות קודמות לטלית מהודרת. ואם אין ידו משגת כלל אינו מחויב לחזר על הפתחים כדי לקנותם, אך אם יש לו וסומך על מה ששואל מאחרים עונשו גדול.
סדר לבישת הטלית והתפילין
אחר לבישת הטלית ילבש התפילין משום דמעלין בקודש, (ואפי' הטלית מחויבת מדרבנן), דהטלית היא כסוי מצוה, והתפילין הם קשר יחוד וקדושה. והמניחים טלית ותפילין בכיס אחד, יזהר שלא יפגע בתפילין לפני הטלית, כי אז יצטרך להניחם לפני הטלית, (אא"כ אינו רוצה להניחם אלא לאחר זמן). ודעת המ"א שאין בזה קפידא כיון שהתפילין מונחים בתוך כיס, וקשה לסמוך על זה כיון שרבים חולקים, ואפי' אם מתבייש אין להקל כיון דדין אין מעבירין על המצוות הוא דאורייתא שאינו נדחה מפני כבוד הבריות אלא בגנאי גדול. ונראה שאף להמ"א אינו אלא כשהם בכיס נפרד, אבל אם פוגע בהם תחילה חייב להקדימם, אך אין בזה נ"מ כיון שאין פוסקים כהמ"א.
ואם פשט הטלית והתפילין וכשבא ללובשם (שא"צ לברך) פגע בתפילין תחילה, צריך ג"כ להקדים התפילין.
לבישת טלית ותפילין קודם כניסתו לבית הכנסת- כתב הזוהר שמצוה לילך מפתח ביתו עם ציצית ותפילין, ועל כן אם לובש ט"ק ילבש גם התפילין בביתו, וילך עם טלית ותפילין לבית הכנסת, ושם ילבש ט"ג, ולשיטת הרמ"א יקדים גם לבישת הט"ג לתפילין. ואם הולך דרך מבואות המטונפות, או שמצויים נכרים, יניחם בחצר בית הכנסת, ואם א"א יניחם בביתו ויכסם בכובעו או בידו. והמשכים קודם אור הבוקר א"צ ללובשם בביתו, ומ"מ כשיגיע הזמן יצא לחצר בית הכנסת וילבשם.
ברכת עוטר ישראל בתפארה על התפילין- הרא"ש היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה, ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה, כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראים פאר. וכתב בארצות החיים שלא ראה מדקדקים בזה, אלא שמדקדקים למשמש אז בתפילין של יד ושל ראש.
מתי צריך להניח תפילין- צריך שיהיו תפילין עליו לכל הפחות בשעת ק"ש ותפילה, והקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ומ"מ בדיעבד יצא יד"ח ק"ש אף בלא תפילין, ולא אמרו כן אלא במזיד אבל אם אינו יכול להניח תפילין אינו כמעיד עדות שקר בעצמו, וודאי שלא יאחר זמן ק"ש בשביל זה. (כשאומר ואהבת יכניס אהבת ד' בליבו שלא יהיה כדובר שקר).
הכוונה בהנחת התפילין- יכוון בהנחתו שציוונו הקב"ה להניח ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים. ושהנחתם על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המח, כדי שנזכור הניסים ונפלאות, שהם מורים על יחודו, ושיש לו כח וממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב"ה הנשמה שהיא במח, והלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. ויש נוהגים מחמת זה לקרוא לאחר הנחת התפילין קדש ווהיה כי יביאך, ובתפילין דר"ת קורים כל הד' פרשיות, ומנהג יפה הוא.
יניח של יד ואח"כ של ראש, ואם פגע בשל ראש תחילה יניח של יד ואח"כ של ראש, ואם כבר הניח של ראש לא יסירם אלא יניח של יד אחר של ראש, וכן בנשמטו של יד לא יסיר של ראש, ויש חולקים וסוברים שיסירם כדי לקיים המצוה כתיקונה, אך אין נראה שהרי מקיים מצוה אף בשל ראש לב, ואין לסלק מצוה כדי לקיימה אח"כ מן המובחר, וכאן הוא מסלק המצוה בידים ולא בשוא"ת (דאולי בזה הגר"א חולק), ועל כן לא יסלק אלא ימהר להניח של יד.
ברכת התפילין
אם מברך ב' ברכות- לשיטת השו"ע ויניח של יד וקודם ההידוק יברך להניח תפילין, ואח"כ יהדק של יד ויניח של ראש, ולשיטת הרמ"א יברך על של ראש על מצות תפילין, אפי' לא הפסיק בין של יד לשל ראש, ואחר שמהדק של ראש טוב לומר לרווחא דמילתא בשכמל"ו משום חשש ברכה לבטלה, (ואם אמר בשכמל"ו קודם ההידוק צריך לחזור ולברך). ובביאור הגר"א פסק כהמחבר, וכתבו העולת תמיד ורעק"א שיכוון בברכה ראשונה שאם הלכה כרש"י כוונתו שלא לפטור תש"ר בברכה זו, אך הפמ"ג כתב דאין לנהוג כן.
דקדוק בנוסח הברכה- יאמר תפילין עם דגש בלמד, ועל מצות בפתח תחת הוו ולא בחולם, ויאמר להניח בקמץ תחת ההא דהוא לשון הנחה, ולא בפתח ודגש שהוא לשון עזיבה.
עובר לעשיתן- יברך על של יד אחר ההנחה קודם ההידוק, משום דצריך לברך עובר (-קודם) לעשייתן, וקודם ההנחה הוא קודם דקודם, ואם שכח לברך קודם יברך אח"כ. וגם הברכה על של ראש יברך אחר שמונחים על הראש ולא כשהם בידו, ויכסה ראשו בשעת הברכה.
הפסק בין תש"י לתש"ר
אסור להפסיק בין של יד לשל ראש, ואפי' בדיבור של מצוה, כי גורם ברכה שאינה צריכה, ואף כשאינו מברך (חוה"מ, ר"ת, חלץ ע"מ להחזירם) אסור משום דבעינן שיהיו סמוכים זה לזה. ואפי' בלשון הקודש לא יפסיק, וגם לא ישהה הרבה בשתיקה שלא לצורך ואפי' לא הסיח דעתו, ואפי' לרמז בעיניו או לקרוץ באצבעותיו יש ליזהר.
ואם הפסיק ודיבר אפי' מילה אחת, ואפי' ענה אמן, או שהפסיק בשתיקה והסיח דעתו, ואפי' בשוגג, צריך לחזור ולברך על של ראש "על מצות תפילין", ולשיטת הרמ"א יברך גם "להניח תפילין", ונכון למשמש בשל יד להזיזו ממקומו ולחזק הקשר כשמברך להניח, ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה, והגרעק"א מסיק שיברך קודם על מצות על של ראש, ואח"כ ימשמש בשל יד ויברך להניח.
אם הפסיק קודם ההידוק הוי הפסק ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, והבאר היטב חולק.
אם הניח של יד וכרך ג' כריכות ולא בירך, והפסיק, דעת הבאר היטב שיברך שתיים, והארצות החיים כתב שלהשו"ע יברך אחת.
אם סח לצורך התפילין בין של יד לשל ראש (ואפי' בין ברכה להנחה) לא יחזור ויברך, אבל לכתחילה לא יפסיק לצורך התפילין אלא אם א"א בענין אחר, (ובחוה"מ שאין מברכים מותר), וגם לא יענה אמן על ברכת תפילין של חבירו אא"כ יוצא בברכה זו. ואף היכא שיוצא בברכת חבירו אסור להפסיק, ואם הפסיק יחזור ויברך, ודלא כמ"ש הבאר היטב. ולא יענה אז קדיש או קדושה אלא ישתוק ויכוון למה שאומרים, ואם ענה יחזור ויברך, ולהחיי אדם יברך ב' ברכות על של ראש להרמ"א, ולהארצות החיים בזה אף להרמ"א יברך ברכה אחת. ובחול המועד יש להקל ולענות אך יזיז אח"כ של יד ממקומו כדי שתהיה הויה אחת לשניהם.
מתי יכרוך הרצועה- השו"ע כתב שיניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע, והטעם משום דברכת להניח היא גם על של ראש, ועדיף למעט בהפסק. אך המ"ב הביא שי"א שיכרוך ז' כריכות סביב זרועו תחילה, דכיון שהוא מצוה אינו הפסק, וכן המנהג, וי"א שאם אינו אינו כורך על הזרוע לחיזוק הקשירה חסר בקשירה. אמנם אם שומע קדיש וקדושה ואינו יכול לכרוך של יד ולהניח של ראש ולענות, יהדק מעט ויניח של ראש ויענה.
י"א שלא יוציא התש"ר עד שיניח את התש"י ויהדקם, והטעם על פי קבלה, ונחלקו האחרונים אם אחר יכול להוציא בינתיים או לא. וכתב הרמ"א דאפי' שניהם לפניו לא יקח בידו את התש"ר אפי' משאיר בידו את התש"ר
עמידה בהנחת התפילין- י"א שיניח של יד בישיבה ושל ראש בעמידה, והמ"א כתב שגם ברכת להניח יברך בעמידה, אך המנהג להניח שניהם בעמידה ואין לזוז מהמנהג.
הלכה וקבלה- אם יש מחלוקת בין הגמ' והפוסקים לקבלה הולכים אחרי הגמ' והפוסקים, ודין שלא הוזכר אלא בקבלה אא"כ לכוף לעשות כך, אבל לחומרא, או כשאין מוזכר הפוך בפוסקים, או במקום שנחלקו הפוסקים, ילך אחרי הקבלה.
מתי חוזר ומברך על הנחת תפילין
אם מניח תפילין כמה פעמים ביום לשיטת השו"ע יברך בכל פעם שמניחם, ואפי' היה דעתו להחזירם ולא שינה מקומו, ולשיטת הרמ"א אם היה דעתו להחזירם לא יברך אפי' שינה מקומו, וכן פסקו האחרונים. ולשיטה זו אם נשמטו באמצע התפילה או שחלצם באמצע התפילה בסתמא או כדי לילך להשתין לא יברך כשמחזירם, כיון שאינו מסיח דעתו, ואם חלץ בסתמא אם חלץ של יד ושל ראש יחזור ויברך, אך אם השאיר אחד מהם א"צ לברך, אא"כ היה בדעתו להחזירה רק לאחר זמן, ואם בשעת ברכה היה בדעתו לסלקם ולהחזירם לכו"ע לא יברך, ואם לובשם אחר התפילה ונשמטו, או שהיה דעתו לחזור וללובשם לאחר זמן, או שהיה דעתו ללובשם מיד ונשתהה מללובשם, או שחלצם כדי להכנס לבית הכסא או כדי להפיח, בכל אלו יחזור ויברך לכו"ע.
נפסק הקשר אחרי הברכה לפני ההידוק והוצרך לעשות קשר אחר בין מאותה הרצועה בין מרצועה אחרת, אם לא הסיח דעתו א"צ לחזור ולברך, כיון שעדיין לא חלה הברכה, ואפי' סח בינתיים לצורך ענין אינו הפסק בדיעבד, וכן אם בירך בלא קשר ואח"כ עשה קשר והניח אינו הפסק, אבל אם נפסק הקשר אחרי ההידוק מדברי השו"ע משמע שצריך לחזור ולברך, אבל האחרונים כתבו שכל שלא הניח של ראש לא יחזור ויברך, ואם אין מי שיודע לתקן והניח תפילין אחרות יחזור ויברך, וכן אם הסיח דעתו יחזור ויברך.
ואם הותר הקשר או שנשמטו ממקומם אף להשו"ע אם עדיין לא הניח והידק של ראש לא יחזור ויברך, דהוי כנשמטו ממקומם, ואם הניח של ראש להשו"ע יברך, אך למש"כ בשם השל"ה אם הוא באמצע התפילה לא יברך. אם נפסקה הרצועה וחלצם ותקנם, אם נשאר בהם כשיעור הנצרך מדינא, וחלצם כדי לתקנם, א"צ לחזור ולברך, ואם לא נשאר בהם כשיעור נראה צריך לחזור ולברך. ואם התיראת הקשר בידים וחזר ותיקנו לרמ"א א"צ לחזור ולברך.
ילה"ס אם פתח התפילין ובדק את הפרשיות וחזר ותפרם צריך לחזור ולברך לכו"ע, דכיון שכשפתחם בטל מהם שם תפילין. וכן בציצית אם מצאם פסולים ותקנם צריך לברך כמו בנפסק הקשר, אבל אם מחליף את הציציות הכשרות למהודרות יותר ילה"ס אם חשיב שנתבטל מהם שם ציצית, וצ"ע.
חליצת התפילין
לשו"ע נוהגים שלא לחלוץ התפילין עד לאחר קדושת ובא לציון, וביום שיש קריאת התורה לא יחלצו לפני שמחזירים הס"ת להיכל (למנהגם שמחזירים אחרי ובא לציון, ומ"מ יש ליזהר שלא לגלות ראשו בפני הס"ת בחליצת השל ראש), והרמ"א כתב שיש מדקדקדים שלא לחלוץ עד אחרי הקדיש כדי לומר עם התפילין ד' קדושות וג' קדישים, ואם יש קדיש יתום אחרי עלינו טוב להמתין עד אחרי קדיש זה, (ואין לקפל הטלית והתפילין בשעת הקדיש כי מאד יש לכוון באמירת איש"ר, ואסור לעשות אז אפי' תשמיש קל), וביום שיש מילה ראוי שלא יחלוץ עד אחר המילה.
מי שחושש שמא יפיח לא ישהה התפילין יותר מן החיוב.
בר"ח יש לחולצם לפני מוסף אחר החזרת הס"ת, ובמקום שמחזירים מיד אחר הקריאה יחלוץ אחר הקדיש, וי"א שיחלוץ אחר ובא לציון קודם יה"ר וכו' שנשמור חוקיך. והלובשים תפילין כל היום יחזרו ללבוש אחר תפילת מוסף, (ולא יחזרו ויברכו להרמ"א), והמניחים ר"ת יניחו אחרי מוסף, או בעת אמירת ובא לציון.
בחול המועד י"א שיחלוץ כמו בר"ח, וי"א שיחלוץ קודם הלל (כי י"א שאין להניח כלל בר"ח), והש"צ יחלוץ אחרי הלל ובסוכות קודם הלל (כשמברכים על הלולב), ונוהגים לחלוץ גם במקומות שלא אומרים במוסף קדושת כתר, ומי שאינו חולץ אין עליו תלונה, אך לא ישנה ממנהג הציבור, והלובשים כל היום לא יחזרו ללובשם בחוה"מ.
אם שכח לחלוץ לא יחלוץ באמצע תפילת לחש.